דוד המלך

בחג השבועות, שנת 2924 לבריאת העולם, עלתה נשמתו של דוד מלך ישראל למרום. שבעים שנות חיים רצופים ומלאים. בצדק וביושר זכה דוד במקומו המרכזי והחשוב בתולדות העם היהודי. בשעתו בימי חייו, ואף לעתיד, בהיותו אבי שלשלת בית דוד אשר ממנה עתיד לצאת מלך המשיח אשר אנו מחכים לבואו בכל יום. פרשת חייו רצופה ניסיונות, מכשולים ומאבקים אשר יכל להם, ובגללם ומכוחם עלה והתעלה למרום פסגת האדם.כחוט השני עוברת בכל מסכת חייו מידת הענווה והצניעות בהן היה לסמל ולדוגמא. נתבונן מעט בטוהר לבבו למרות הניסיונות הקשים בהם נתנסה. מובא בספרים כי כאשר נולד דוד, חשדו אביו ואחיו כי הוא אינו כשר, וכתוצאה מכך הרחיקו אותו מהמשפחה, וכפי שהוא אומר בתהלים: "כי מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי". עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר נגלה הקב"ה לשמואל, ושולח אותו לבית לחם אל ישי "כי ראיתי בבניו לי מלך", וכשמגיע שמואל, וכל בניו של ישי עוברים לפניו, ושמן מהקרן אינו יורד על ראשם (אות וסימן כי שמן המשחה לא יורד ואינם ראויים למלכות). ואז שואל שמואל הנביא: "התמו הנערים"? האם רק אלה בניך? הלא הקב"ה אמר לי כי בבניך אמצא את המלך הבא, ואז אומר ישי: "עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן". ואף שההיגיון אומר שהיה עליו להביאו גם כשאר אחיו, אבל הוא לא היה בכלל מועמד, ולכן הושאר במרעה, ולא השתתף עם משפחתו בזבח שהועיד הנביא. ללמדנו עד כמה מרוחק ומנודה היה דוד ממשפחתו. והנה, כאשר רואה שמואל את דוד, אומר לו הקב"ה: "קום משחהו כי זה הוא", ולהפתעתו אותו הדחוי נבחר על ידי ה` למלך על עמו. והשמן שלא נשפך מהקרן על ראשי אחיו יורד על ראשו ומושח אותו למלך. האם אנו יכולים לתאר בכלל את אשר עובר על דוד ברגע זה? כל אותן השנים הארוכות (עשרים ושבע!!!) בהן הוא סובל בושות וביזיונות, מתייחסים אליו כפגום וכפסול, ורק הוא ובוראו יודעים את אשר עובר עליו, והנה הוא מקבל באחת לא רק את ההכשר והאישור לבוא בקהל ה` מאת הנביא שהוא הסמכות העליונה בעם, אלא אף נמשח למלך!!! מי יוכל לתאר את שפע הרגשות והשמחה שאפפה את דוד! והנה מעיד הוא על עצמו ואמר: "ה` לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" (תהלים קל"א, א). אומרים חז"ל שאותו "לא גבה ליבי" הכוונה כאשר משח אותי שמואל למלך, גם אז אפילו בתוך ליבי, נעלם מעיני זרים, גם שם לא חדרה הגאווה למחשבה האנושית והפשוטה. נו! נו! סוף סוף רואים אותם, אתם שכה השמצתם וביזיתם אותי על לא דבר, האם עכשיו תבואו להתנצל על אותן שנים ארוכות של סבל שגרמתם לי? זוהי הרי גדלות מאין כמוה לא לומר זאת לאחיו, אבל לא לחשוב על כך? הרי זה נעלה מכל תכונה אנושית. דוד המלך עבר את הניסיון הנורא הזה בשלום, ושלם זך ומצוחצח נכון הוא לקראת הניסיון הבא. משבא דוד בשליחותו של אביו אל שלושת אחיו המגויסים לצבאו של שאול, והוא מביא עמו עבורם "חבילה מהבית" לחזק אות רוחם, שומע הוא את דברי גלית הפלשתי. תיאורי האיש אכן מפחידים ביותר: גובהו, חימושו, ניסיונו הקרבי נראים כבלתי מנוצחים. אך דוד בעוז רוחו יוצא למלחמה באמרו: "ה` אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמואל א פרק יז, לז). למרות שמזה ארבעים יום המורל של העם שפוף ואיש אינו מעיז להרים את הכפפה ולצאת כנגדו. והנה מששומע האח הגדול את דברי דוד כי שוב בא לכאן מתוך סקרנות פשוטה: "וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים, ויחר אף אליאב בדוד, ויאמר: למה זה ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת"! כלומר, הוא ממשיך לראות בו את האח הפגום והפסול, שזדון ליבו ורוע לבבו מביאו אל החזית. אך מה` מצעדי גבר כוננו, וכאן הוא מקדש שמו ברבים, כאשר הוא מכה את הפלשתי בקלע שבידו ויוצא כמנצח משדה הקרב. כאן הופך דוד למיתוס האומר כי אל לו לחלש ולחסר הכוח ליפול ברוחו, שכן אין מעצור להושיע. וכך אומר הפסוק: "ויחזק דוד מן הפלשתי וישלפה מתערה וימיתהו וחרב אין ביד דוד". ואחר כך: "וירץ דוד ויעמוד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה ויכרת בה את ראשו. ויראו הפלשתים כי מת גיבורם וינוסו". וכאשר לקח את ראש אויבו בידו וכל ישראל מריעים תרועות ניצחון על הפלא המופלא שאירע לעיניהם, אך דוד: "ולא רמו עיני" – בשעה שהחזקתי בראש גלית הפלשתי לא נשאתי עיני לראות את תרועות השמחה וצהלות הניצחון. נשאר דוד עניו וצנוע גם בשעה גדולה זו. לא נתן ליצר הכבוד להכניעו ולהתנחל בליבו. דוד מתמנה לחתן המלך, שר הצבא המביא ומוציא את כל המהלכים הצבאיים והמדיניים, לאחר שגבר על גלית בדרך פלא. אך את עוז בטחונו בה` נגלה לעין כל, לצאת לקרב בידיים ריקות אך בביטחון מוצק כי "אתה בא אלי בחרב ובחנית, ואני בא אליך בשם ה` צבא-ות". זוהי פסגת הביטחון והאמונה. דוד זכה בידיד נפש יהונתן אשר פגש בו בבואו אל שאול, לאחר שהוא מציג את עצמו: "בן עבדך ישי בית הלחמי". מיד – "ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו". כלומר, משראה יהונתן את מעלתו וצניעותו, תשובה פשוטה, חלקה, לא מתנשאת ויהירה, המדגישה את כניעתו לאביו – "בן עבדך", וכל שכן בנו – בן העבד. כאן רואה יהונתן את מעלתו, וקשר זה יהפוך לקשר משפחתי, כאשר ישא דוד את מיכל אחות יהונתן, ואף בזמנים הקשים, כאשר שאול רודף אחריו, יהונתן נאמן בבריתו ונשאר באהבתו. כאשר דוד החל את "המסלול" בבית המלך, בודאי היה כל אדם רואה זאת כשיא ופסגת הצלחתו. חתן המלך, שר צבאו, המוציא והמביא את הצבא והעם. אך הנה, משמים בחרו לנסותו שוב, ורוח רעה מבעתת את שאול, והוא מנסה להרגו פעמיים, וה` סוכך והגן עליו, והצליח לנטות מפני חניתו של שאול. וכפי שהוא מתאר בפני רעו יהונתן – כפסע בינו לבין המוות. אף על פי כן נאות דוד לשאת את מיכל בת המלך, ותולה זאת במצב רוחו של שאול – רוח רעה. אך הדברים ממשיכים להידרדר עד אשר שולח שאול ומקיף את ביתו במטרה לתפסו ולהרגו. ורק תושייתה ונאמנותה של מיכל אשתו מצילה אותו מחרב שאול.עתה מתחילה תקופה איומה. דוד נרדף, נע ונד. ארץ ישראל קטנה היא, ולהימלט בה ולהתחבא קשה. ואכן, הזיפים ובעלי קעילה ואחרים מבקשים להסגירו ביד שאול, והוא בניסיונות קשים יום-יום ושעה-שעה. ומשנופל שאול בידו פעמיים – במערה, כאשר הוא מתחבא בירכתי מערה ששאול נכנס לתוכה, למרות שיכול היה להרגו, נמנע מכך, וחתך את כנף מעילו, כדי להוכיח לו שאינו דורש רעתו, למרות שהיה בידו, לא עשה לו רעה. אחר כך, במהלך מרדף שערכו אחרי דוד, כאשר שאול ואנשיו ישנים בשדה, מגיע דוד אל המלך הישן יחד עם אבישי בן צרויה, נוטל את החנית וצפחת המים של שאול, כדי להוכיח לו שוב כי אין בליבו עליו, ואף שהיה יכול להרגו, לא עשה לו מאומה. במהלך בריחתו יוזם דוד מהלך להבטיח להוריו וכל בית אביו מקלט מדיני אצל מלך מואב, אך הלה הורג את כל משפחתו, ורק אח אחד נמלט מכל המשפחה. אם כן, דוד עתה לאחר שהיה חתן המלך, שר צבא מצליח ונערץ על כל העם, הגיע למצב שהוא מנותק מאשתו וילדיו, ומשפחתו נטבחה כולה, והמלך רואה בו אויב וחפץ להרגו, רודף אחריו בראשי אלפי לוחמים. היש מצב קשה ומייאש מזה? האם יכולה קרן אור להאיר חשכה נוראית כזאת? וכל זה לאחר שהוא נמשח למלך על ידי הנביא שמואל. הייתכן כדבר הזה? ניסיון נוראי ביותר. הד לאותם ימים קשים אנו מוצאים במזמורי התהלים בהם אנו לומדים שהוא אינו נופל ברוחו: "מזמור לדוד", "משכיל לדוד". בכל אשר עובר עליו הוא בוטח ודבק בבורא, עד אשר יאמר: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". לאחר נפילתם בקרב של שאול ויהונתן, אובדן גיסו וידידו הקרוב ביותר, מתחילה תקופה חדשה. לאחר שכל ישראל מקבלו כמלך, מתחיל עידן המלוכה – דוד המלך. וגם כאן סובבות אותו צרות, עד אשר בנו דורש את נפשו, מארגן מרד במלך, ולזמן קצר אף משתלט על עיר המלוכה ירושלים, ותופס בהגה המלוכה. אך דוד, כדרכו, "ויתחזק דוד בה` אלוקיו". כל הדברים הללו אינם מכריעים אותו, ואף מהם מתעלה המלך, והופך את הניסיונות הללו למנוף לעלייתו. כמובן שבמסגרת מאמר לא ניתן להדגיש את כל שני ספרי שמואל הנביא, שרובם סובבים אודות דוד ומעשיו. אך ללא ספק, לכל אחד ואחד הנתקל בדרכי החיים בדברים שאינו מרוצה מהם, או בקשיים קשים עד מאוד מבית – משפחתו ומבחוץ – אויביו, יש לקחת דוגמא וסמל מהתנהגותו הצנועה והישרה של המלך. עמידתו בניסיון וקרבת ה` היתירה אליה הגיע לאחר שעמד בכל הקשיים. (מתוך "עת לחשוב")