סוד ימי השובבי"ם "מסוגלת מאוד לכפרת עוונות"

שובבי"ם הוא כינוי לשישה שבועות שבהם קוראים את שש הפרשות הראשונות בספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. תקופה זו מתחילה כשבועיים אחרי חנוכה, ומסתיימת לקראת ראש חודש אדר. בשנה מעוברת תקופה זו מתארכת אל תוך חודש אדר א' ונקראת "שובבי"ם ת"ת" על שם שתי הפרשות הבאות: תרומה, תצוה.

המקור הראשון לתענית בימי השובבי"ם הוא מעדות של רבי יוסף אוסטרייכר, שהעיד שהמנהג באוסטרייך להתענות בשנה מעוברת שמונה תעניות בכל יום חמישי, בפרשיות אלו. הרב אוסטרייכר העיד כי רבו, בעל תרומת הדשן, היה צם בימים אלו. גם בספר המנהגים לרבי יצחק טירנא נכתב שנוהגים להתענות ביום חמישי בכל שבוע בימי השובבי"ם בשנים מעוברות. מנהג זה הובא בספר מגן אברהם על השולחן ערוך. יש שנהגו גם לומר סליחות בשחרית של ימי התענית.

אף על פי שעיקר התקנה של תעניות "שובבי"ם ת"ת" לא היתה אלא לשנה מעוברת בלבד, נהגו ישראל להתענות כן גם בשנים פשוטות.

על פי הסוד, תקופת השובבי"ם מסוגלת מאוד לכפרת עוונות, ולכל שבוע יכולת לתקן עוון מסוים באופן מפורט: שמות – תיקון הברית (נקרא גם "תיקון שישים ריבוא"); וארא – תיקון נידה; בא – תיקון גויה; בשלח – תיקון כעס; יתרו – תיקון גאווה; משפטים – תיקון כיבוד אב ואם.

יש שנהגו שלא להתענות, מכיוון שאדם צם יכול ללמוד פחות מחמת חולשתו. יש הפודים את הצומות בכסף לצדקה, ויש שעורכים תענית דיבור. רבי אברהם וינברג זצ"ל, רבה הראשון של חסידות סלונים, החליט להמיר את התעניות בלימוד תורה חמש שעות ברציפות, ללא הפסקה באוכל, שתיה או דיבור.