הגילוי המצמרר: "גילינו על הקלף כתמי דם גדולים"

כשיעקב מאור יצא לפני ארבעים שנה לסיקור של ועידה כלכלית באירופה, הוא לא שיער שהנסיעה הזו תהפוך לתחנת דרך משמעותית בחייו ובחיי משפחתו.

מאור, בשנות העשרים לחייו עבד ככתב הכלכלי של עיתון 'מעריב' ונסע לווינה, בירת אוסטריה לצורך כתבה על השוק האירופאי המשותף שהחל להתהוות באותן שנים – מה שהיווה את הסנונית הראשונה לאיחוד האירופאי. במסגרת הביקור הוא פקד בכל יום את קהילת "המזרחי" הוינאית כדי להתפלל במחיצתה את תפילות ימי החול השבת ורב בית הכנסת ראה בו אובייקט שיוכל לשוחח עם הצעירים בקהילה על ארץ ישראל.

העיתונאי הצעיר הסכים וסיפר על החיים בארץ, על נופיה, על מלחמת יום כיפור שהסתיימה תקופה קצרה לפני כן וגם על פעילות תנועת "גוש אמונים" שנועדה ליישב שטחי אבות ביהודה ושומרון.

נשיא הקהילה שהשתתף גם הוא בהרצאה התרגש מהקמת היישובים על חורבות עיירות יהודיות שנהרסו עם חורבן בית המקדש והביע את רצונו לעזור. ממשרדי הקהילה חייג יעקב לכמה חברים וביקש לדעת איזו עזרה תועיל לביסוס ההיאחזות. התשובה שקיבל מן העבר השני הייתה: ספרי תורה. "באלון-מורה ובעופרה היו ספרי תורה שהושאלו להם מבתי כנסת בירושלים" הוא משחזר ממרחק של ארבעים שנה כשאנו יישובים בסלון ביתו שבמושב חמד "והחשש היה שללא ספרי תורה קבועים, ההתיישבות תתפרק, כיוון שבלעדיהם לא ניתן לקיים תפילות כראוי".

ראש קהילת המזרחי שוחח עם כמה מחבריו בקהילה היהודית הכללית שנעתרו לעניין וכמה דקות לאחר מכן מצא עצמו יעקב במרתף גדול בו אוכסנו מאות ספרי תורה עזובים. התברר שקהילות יהודיות קטנות שנסגרו לאחר שחבריהן נפטרו או עלו ארצה, העבירו את ספרי התורה וספרי הקודש שלהן לקהילות גדולות יותר וכך מצאו את עצמם ברבות השנים, מאות ספרי תורה משוכנים בחדר מיוחד בבניין הקהילה היהודית בווינה.

אחרי שלקח את ספרי התורה ופנה לצאת מהמקום, סיפר לו אחד המלווים שכדאי לו לראות גם ספר תורה הכתוב על עור צבי שנמצא במקום. בנקודה הזו צריך להסביר שספרי התורה נכתבים בדרך כלל על עור שנלקח מפרות, וספר תורה העשוי מעור צבי הוא דבר יקר ונדיר במיוחד, בשל הקושי להשיגו ובגלל המחיר הגבוה.

יעקב נזכר שסבו (שעל שמו הוא נקרא), הרב יעקב מאיר הלמן מהעיר מונקטש שבהונגריה (כיום במערב אוקראינה, סמוך לסלובקיה) החזיק ברשותו ספר תורה מעור צבי שעבר במשפחה מדור לדור ולכן התעניין לראות כיצד נראה ספר שכזה. אבל כשהספר הובא למקום ויעקב נוכח לראות את גודלו הזעיר ויוצא הדופן, חושיו נדרכו.

"אמא שלי, בתו של הרב יעקב מאיר סיפרה לנו שסבו של אביה היה סוחר יהודי עשיר שנדד בדרכים. לכן הוא רכש ספר תורה זעיר שנכתב במיוחד עבורו על עור צבי ולקח אותו במסעותיו. מטבע הדברים, הסיכוי שמדובר באותו ספר היה כמובן קלוש מאוד, אבל כיוון שראיתי שהספר תואם לגודל ספר התורה של סבי, החלטתי להתעכב ולבדוק זאת. לאחראי על המקום לא היה מושג כיצד הגיע לשם ספר התורה ומה הייתה ההיסטוריה שלו, אבל הוא הסכים לבקשתי לבדוק שני סימנים שיכלו להעיד על זהותו של ספר התורה, כזה שהיה של סבי. סיפרתי לנוכחים שלפי המסורת המשפחתית "עצי החיים" (שני המוטות שעליהן מגולגל הקלף) היו עשויים מברזל ולא מעץ, כמקובל, ולכן קצוות ספר התורה נפגעו מפגעי חלודה, מה שהביא את הרבנים שהיו באושוויץ לדון בכשרותו. כשגוללנו את ספר התורה לתחילתו ולסופו (המקומות שבהן הוא תפור על "עץ החיים") הופתענו לראות שהם אכן מוכתמים בחלודה".

נשימתו של יעקב נעתקה כשהבין שיש סיכוי שהוא אוחז בידיו את הספר האבוד, אבל הוא ביקש לבדוק סימן נוסף. "לפי המסורת המשפחתית סבי נרצח בשבוע שבו קראו את פרשיות תזריע-מצורע ולכן ביקשתי לפתוח את הספר באותן פרשיות. מי יודע אולי נמצא שם סימן כלשהוא.

כשהגענו לפרשיות תזריע-מצורע גילינו על הקלף כתמי דם גדולים, כאילו כסימן שספר התורה היה פתוח בדיוק באותו המקום בשעה שסבי נורה למוות על קידוש השם. זה היה רגע מצמרר ובכל פעם שאני מספר זאת בשרי נעשה חידודין" אמר והצביע על פרקי ידיו החשופות, כשקולו רועד מהתרגשות כאילו הוא חווה עכשיו את המעמד המרגש.

"הרגשנו ממש את אצבע אלוקים ששלחה אותי לשם כדי לאתר את ספר-התורה של סבי. כשנרגענו מעט עלינו לקומה העליונה שבה הייתה ישיבה ולכן גם מניין של יהודים, חיבקתי את ספר התורה ואמרתי קדיש לזכר סבי".

אבל כיצד ידע על הספר ואיך נודע לו סיפור הרצח של סבו? אז לסבא יעקב-מאיר, היה חבר ילדות שעבר יחד איתו את כל הגלגולים בשואה האיומה, מגטו לגטו וממחנה למחנה. אותו חבר ניסה לעלות לארץ עם סיום המלחמה, אך גורש על ידי הבריטים לקפריסין ושם נשא לאישה את אחת מגיסותיו של ידידו הטוב, יעקב-מאיר. אותה גיסה אימצה באותה תקופה את שלשת בנותיו של יעקב-מאיר, בהן אמו של יעקב מאור...

הידיד שהפך לקרוב משפחה סיפר לילדות המאומצות – בנותיו של יעקב-מאיר שאביהן תפר בתוך מעילו בטנה נוספת שהכין משרוול של בגד שלתוכה הכניס את ספר התורה ונדד איתו בכל התחנות שעבר. כשהגיע לאושוויץ, הוא פגש יהודי ממונקטש שמיין את בגדי היהודים לאחר שהופשטו מהם, וביקש ממנו להוציא עבורו את ספר התורה מהמעיל, לאחר שנתן לו סימנים מזהים ואת השעה בה הגיע המשלוח.

ספר התורה חזר אליו לאחר שלשה ימים ויהודי המחנה למדו מתוכו וקראו ממנו בחשאי בשבתות ובחגים. יעקב-מאיר הצליח לעבור את כל אימי השואה ואת זוועות מחנה ההשמדה אושוויץ, אך נורה למוות על ידי חייל נאצי במהלך "צעדת המוות" מאושוויץ לגרמניה, בשבועות האחרונים של המלחמה. דמו של הסב שנותר על הקלף בדיוק בפרשה שבה נרצח, היווה עדות אילמת לרציחתו על קידוש השם בידי המרצחים הנאצים, אך גם היווה עדות לכך שהוא קרא ממנו בכל עת וחי עם התורה בכל המסעות שעבר. הדם הקדוש הזה, אגב, נספג כעבור שנים רבות בדרך מיוחדת על ידי אנשי זק"א המסורים, והועבר לקבורה בירושלים.

יעקב קיבל את אישור הקהילה היהודית לקחת את הספר לארץ ומידי שנה, בחג שמחת תורה, הוא מוציא אותו מהארון המיוחד שבו הוא מונח ורוקד איתו בבית הכנסת המקומי. מבחינתו, העובדה שזכה להחזיר לאימו את ספר התורה של אביה כמו העובדה שהוא יושב עם כל אחד מנכדיו ומספר לו בהתרגשות את סיפורו של ספר התורה, מהווים את הנקמה הגדולה והמתוקה ביותר בנאצים.

משפחת מאור הזמינה 'מעיל' חדש לספר התורה ועליו רקמו באותיות זהב גדולות: "וחי בהם". מתחת לכך באה רשימת המקומות שבהם נדד הספר: "ויהי בנסוע הארון - מונקאטש, אושוויץ, וינה, רמת-גן, קדומים, חמד".

ספר-התורה הזה יוסיף ללוות את משפחת מאור מדור לדור, ומבחינת יעקב למרות שהספר לא כשר לקריאת התורה, כיוון שהתלאות הרבים פסלו אותו, הספר נושא עמו "עדות נצח שעוברת מדור לדור על מסורת, אמונה, דבקות ואהבת התורה והשגחה פרטית".

הסיפור באדיבות שלמה ריזל – אתר בית חב"ד.