סגולת פסח שני: "הזדמנות שנייה לתקן חטאינו"

יום י"ד באייר קרוי 'פסח שני', לפי שביום זה הקריבו – בזמן שביהמ"ק היה קיים – את קורבן הפסח, אלה שלא הקריבוהו במועדו בי"ד בניסן, מחמת טומאה או בגלל דרך רחוקה, כמו שכתוב בתורה (במדבר ט, י) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶֽה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַֽה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָֽעַרְבַּיִם יַֽעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹֽאכְלֻֽהוּ".

שונה מצות הקרבת קרבן הפסח משאר הקרבנות, שכל הקרבנות שנקבע להם מועד – עבר זמנו בטל קרבנו. אולם הפסח, אע"פ שנקבע לו מועד, ואף שנתה התורה פעמיים לאכלו 'במועדו', עם כל זה, אם נאנס ונבצר ממנו להקריבו במועדו, ניתנה לו הזדמנות להקריבו במועד השני – ביום י"ד באייר.

הסיבה לכך, היא משום שאין הפסח דומה לשאר הקרבנות. בעוד שבכל הקרבנות שנתחייבו בהן ציבור או יחיד, אם עבר ולא עשה – ביטל מצות עשה, אבל לא מפורש בו העונש, בפסח – אם עבר בזדון ולא הקריב, ענשו חמור מאוד – "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

כיון שעונש המבטל מצוה זו חמור כל כך שנכרת ממקור החיים, קל וחומר לשכר המקיים אותה, שגדול ביותר, שכן מידה טובה מרובה ממידת פורענות חמש מאות פעמים. על כן, כל הזוכה ומקריב קרבן פסח במועדו הרי הוא נדבק בחי החיים – בתוך בני ישראל!

לכן, כשעשו בני ישראל את הפסח הראשון במדבר סיני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, והיו בהם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו, באו לפני משה ואהרון בטענת "למה נגרע?". וכה דברי הכתוב (שם, ט ו) "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". טענתם היתה, כי אע"פ שלא נענש על בלתי הקריבנו את קרבן ה' מאחר ואנוסים אנו, למה נגרע מן השכר הרב שיש במצוה זו – שכל המקימה מוציא עצמו מכל זיקה לכל אלוהי העמים, ונעשה דבוק ומעורה בתוך בני ישראל, וזאת לו חיים עדי עד ולנצח נצחים.

נמצינו למדים, שכח יום זה הוא מתן האפשרות להזדמנות שניה; גם לאנשים שנפלו לטומאה גדולה והגיעו לדיוטה התחתונה – תמיד יש אפשרות לשוב בתשובה ולתקן מעשיהם, כי 'לא יידח ממנו נידח'. הקב"ה מאפשר לכולם לעשות תשובה, וזהו בדיוק עניינו של פסח שני.

הטעם שנקבע פסח שני להיות בי"ד באייר, בעוד שלהיטהר מכל טומאה די בשני שבועות לכל היותר – כתב רבי יעקב עמדין שמן השמים גילו לו הטעם, לפי שבשנה הראשונה אכלו מן העוגות מצות שהוציאו ממצרים עד ליל ט"ו באדר, מכאן ראיה שענין הפסח והמצה קדושתם נמשכת עד אותו לילה ותו לא. ועד אותו לילה נמשך נס של יציאת מצרים ואכילת מצה. ולכן בפסח שני, מצה וחמץ עמו בבית כמו שהיה בפעם הראשונה. ומעין זה כ"כ בספר 'פרי צדיק' לרבינו צדוק הכהן מלובלין.

שמו 'פסח שני' הוא על שם היותו בחודש השני – אייר, שבו עושים פסח זה. במשנה הוא נקרא גם 'פסח קטן', ובתלמוד 'פסח זעירא'.

יום זה אינו לא חג ולא מועד, אך הואיל ובזמן שביהמ"ק היה קיים היה יום זה שמחה לאלה שקיימו בו מצות הקרבת קרבן פסח, יש בו קצת עילוי, ולכן אין אומרים בו תחנון בתפילה.

המנהג לאכול ביום זה מצה שנשארה מפסח לזכר קרבן הפסח שנאכל על המצות.