ל"ג בעומר על פי הסוד: "אור גדול של שמחה"

מובא בספרי ההלכה הראשונים, שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכך כתב הרב המאירי בספרו 'בית הבחירה' למסכת יבמות: 'וקבלה בידי הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו'. וכן נמצא בספר 'המנהיג' בשם הרז"ה שמצאו בספר ישן שהובא מספרד, שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא? – פלגא, כלומר חצי חודש לפני העצרת, והוא ל"ג בעומר.

אמנם המהרי"ל כתב שהמגיפה נמשכה כל ימי הספירה מפסח ועד עצרת כפשט הגמרא, אלא שבכל הימים של פגרא שיש בספירה ושאין אומרים בהם תחנון, באותם ימים לא מתו; והם: שבעת ימי הפסח, שני ימי ר"ח אייר, יום אחד של ר"ח סיון, ושבע שבתות – הרי שבעה עשר יום שבהם לא היתה המגיפה. מעתה, אם נוריד 17 יום ממ"ט ימי הספירה, נמצא שלא מתו אלא בל"ב יום בלבד. ולזכר זה אנו עושים את יום הל"ג, יום של הפסקת האבל.

אולם על פי הסוד, מסורת קבלה היתה מדור דור שיום הסתלקותו של רשב"י  - ל"ג בעומר היה, וביום פטירתו נתמלא אור גדול של שמחה אין קץ על ידי סודות טמירים שגילה לתלמידיו באותו יום, ושנכתבו בספר הזוהר, ולא היה העולם כדאי כאותו יום שענינים נשגבים אלה נתגלו לבריות, והיה היום הזה לו ולתלמידיו כיום ההילולא, כלומר כיום שהחתן שמח בחופתו. והיה אותו היום ארוך משאר כל הימים, ולא שקעה שמשו עד שגילה כל מה שניתן לרשב"י רשות לגלות. וכשסיים, שקעה השמש, ויצאה נשמתו של רשב"י ועלתה למרום. כך על פי המובא באידרא זוטא.

ומן הטעם הזה נהגו שמחה ביום זה, אע"פ שיום מיתת צדיקים הוא יום תענית, אלא שכל היה רצונו של רשב"י וכך הנהיגו הקדמונים, שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים, כשהם שהיה אז.

משהופיע רבינו האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם לימדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי הבעש"ט שהלכו העקבות המקובלים, וכך נעשה יום ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלקי רשב"י זיע"א, ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל, ואורו יאיר בכל גבולותיהם.