יום ירושלים: הגר"ע יוסף זצ"ל חושף את נס ההצלה במלחמת ששת הימים

מרן אביר הרועים, רבינו עובדיה יוסף ע"ה, בספרו 'חזון עובדיה' ד' תעניות, בסוף הספר בחלק ה'הספדים' (עמ' תפט-תצ),בספדו את הגאון חכם יהודה צדקה זצוק"ל, מספר עובדא מימי המלחמה, שיש בה כדי לשפוך אור על הנהגות גדולי העולם ביחס לנס ההצלה במלחמת ששת הימים.

וכה דבריו:

"הגאון רבי בן ציון א. שאול, היה ניצב לימינו של הגאון המנוח (רבי יהודה צדקה),ושיתוף הפעולה ביניהם כראשי הישיבה היה להפליא בכבוד ובענוה. זכורני כי בשנת תשכ"ז בעת שקמה מלחמה של מלכי ונשיאי הערבים נגד מדינת ישראל, הירדנים פתחו באש מרגמות ותותחים והפגיזו את ירושלים, (עד שגבר ישראל על אויביו, וירושלים העתיקה שוחררה מחיילי ירדן, וישראל עושה חיל וזכינו להשתלט עליה),

ואני והגרב"צ שאול בהיותנו אז שכנים, נאלצנו לרדת למקלט, ובכל משך הזמן שהיינו במקלט, עד יעבור זעם, עסקנו בתורה בהתלהבות רבה, ולא שמנו לב להפגזות הנוראות אשר סביבנו. וכישצאנו מן המקלט, אמר ר' בן ציון הואיל ונעשה לנו נס,

בעזה"י בלי נדר, ביום כ"ח אייר, שבו היתה תשועת ישראל, לא נאמר וידוי כיום שמחה והודאה להשי"ת. וכשהגיע להתפלל בישיבה, באותו יום, הנה הגאון המנוח ר' יהודה צדקה זצ"ל, מטעם הכמוס עימו, הביע דעתו לומר וידוי בכ"ח אייר, ורבי בן ציון למרות הכל החריש ולא ניסה להתנגד לר' יהודה צדקה, כי היה ר' בן ציון מתבטל לפניו בענוה יתרה. וכבוד הגאון המנוח היה גדול בעיניו, ולכן זכו להרמת קרן התורה, ולהגדיל תורה ולהאדירה".

נמצאנו למדים שדעת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היתה, שלא לומר תחנון ביום ירושלים, כי הוא יום הצלה ממשי לכלל העם שישב בציון בעת ההיא.

בענין זה דעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל אינה מפורסמת בספריו. התייחסותו ליום זה היא בהקשר של אמירת הלל, אותו כתב שיש להימנע מלאמרו בברכה. כן העלה בתשובה משנת תשל"ג, וערכה מחדש בשו"ת 'יחוה דעת' חלק ז' (סימן פא),וכך כתב בין היתר:

"אזכרה ימים מקדם ותשוח עלי נפשי, בהיותי משמש ברבנות הראשית, קבע נשיא מועצת הרבנות הראשית האשכנזי, לדון בישיבת המועצה הבאה בדבר אמירת הלל בברכותיו ביום כ"ח באייר. ולפני הישיבה הזמנתי אלי את חברי הרבנות הראשית הספרדים, והסברתי להם ככל הנאמר לעיל (שם בתשובה הנ"ל),והראתי להם דברי מרן החיד"א ב'חיים שאל' הנ"ל, ושההחלטה לברך על ההלל בכ"ח אייר,

הוא מכשול חמור מאוד של איסור ברכה לבטלה. אולם בישיבת הרבנות הראשית דרש הנשיא האשכנזי שעליהם להצביע בעד ההצעה, ונדהמתי בראותי שכולם הצביעו יחד איתו לומר הלל בברכה, ונשארתי במיעוט יחד עם הגרש"י זוין זצ"ל. ומיד פורסם דבר החלטת הרבנות דרך כלי התקשורת והעיתונות לכל תושבי ישראל. אמנם גם אני פרסמתי חוות דעתי ברבים בהתנגדות חריפה להחלטה הנ"ל, והודעתי כי המברך אינו אלא מנאץ, וברכתו ברכה לבטלה, והוא ישא את עוונו.

"היראים את דבר ה' בירושלים בתל אביב ובת ים, נהגו כדברי, אך מקומות רבים נכשלו באיסור ברכה לבטלה. צר לי מאוד על המכשלה הזאת, ואני בתומי אלך. ותהילות לא-ל יתברך לאט לאט דעכה ההתלהבות של המון העם מן ההחלטה האומללה הנ"ל, וכיום רוב מוחלט של העם נמנעים מלברך ברכות לבטלה.

"וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (דף קסט ע"ב) שהעיד שהרבנים הראשיים הגאונים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל החליטו בהסכמת כל חברי מועצת הרבנות הראשית בזמנם, שלא לומר הלל בחג העצמאות, אלא בסוף עלינו לשבח, ובלי ברכה, וכמו שכתב מרן החיד"א בחיים שאל הנ"ל,

והתפלא מאוד על ההחלטה החדשה שהחליטו לגמור ההלל בברכה, כי מי הכניסם לתגר זה, להכשיל את הרבים באיסור ברכה לבטלה, ולעבור על הנאמר לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא, אשר עליו נזדעזע העולם, והלא ברכות אינן מעכבות, ואיך נעלם מעיניהם דברי כל הפוסקים בחומרת איסור ברכה לבטלה".

נמצא אפוא שדעתו חדה כתער שלא לומר הלל בברכה ביום זה, ואף הרוצים לאמרו בלא ברכה, יש לאומרו לאחר 'עלינו לשבח'.

אולם לענין אמירת תחנון ביום זה, נשאל בזה ביום כ"ח בניסן תשע"א, מישיבת 'מעיין חיים ושלום' באשקלון, וזו לשון השאלה: "הננו בזאת לשאול לדעתו – דעת עליון, כיצד עלינו לנהוג ביום העצמאות וביום ירושלים, האם לומר תחנון ולהתפלל כרגיל מידי יום, כנהוג בישיבות הקדושות, או לנהוג אחרת?".

והשיב מרן הרב ע"ה בזה הלשון: "ד' אייר תשע"א. אין לומר תחנון בשני הימים הנ"ל. להתפלל כרגיל. וללמוד בהתמדה ביתר שאת וביתר עוז. עובדיה יוסף."