סוד המדבר: איך ניתן להשיג חכמה עליונה?

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת במדבר. מתחילים בס"ד את 'חומש הפקודים'.
פותחת הפרשה: {במדבר א, א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.

כותב הטור {סימן תכ"ח} – פִּקְדוּ וּפִסְחוּ קודם כל קוראים פרשת צו, ולאחר מכן מגיע חג הפסח. וְלִמְעֻבֶּרֶת בשנה מעוברת סִגְרוּ וּפִסְחוּ קוראים קודם כל פרשת מצורע, ולאחר מכן מגיע חג הפסח. מְנוּ וְעִצְרוּ  קודם כל פרשת במדבר- מונים את ישראל, ולאחר מכן מגיע חג העצרת . צוּמוּ וּצְלוּ  קודם כל צמים צום ט' באב, ולאחר מכן קוראים פרשת ואתחנן, שבה מדובר על תפילתו של משה רבינו . קוּמוּ וְתִקְעוּ קודם כל קוראים פרשת ניצבים , מלשון עמידה, ולאחר מכן תקיעת שופר.

אם ככה, לגבי פרשת במדבר אומר הטור "מְנוּ וְעִצְרוּ" – קודם כל מונים את בני ישראל, ולאחר מכן מגיע חג העצרת.
ממשיכה התורה ואומרת: {שם ב} שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

נשאלת השאלה – בשביל מה צריך למנות את עם ישראל פעם נוספת?
אומר רש"י בתחילת הפרשה – וידבר. במדבר סיני באחד לחדש וגו'. מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

אומרת התורה בפרשת ויצא: {בראשית כט, א} וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:{ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:   {ג} וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה ע, אות ח} – רַבִּי יוֹחָנָן פְּתַר לָהּ בְּסִינַי הפסוק הזה מרמז על מעמד הר סיני, וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר, זֶה סִינַי וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, שֶׁמִּשָּׁם שָׁמְעוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, זוֹ שְׁכִינָה. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל שֶׁאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים עוֹד אֶחָד לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה.

יוצא עפ"י דברי המדרש, שאם לא היו עם ישראל במעמד הר סיני שישים ריבוא, לא היו מקבלים את התורה. לכן, כאשר אומר הטור: "מְנוּ וְעִצְרוּ" – משמע, שהמניין היה מעכב את קבלת התורה. ולכן שורש נשמות כלל ישראל, לעולם יהיה שישים ריבוא;
לכן אומרת הגמרא {מסכת ברכות נח, א} – ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים. 
נשאלת השאלה – מה פירוש 'אוכלוסי ישראל' ?
אומר רש"י – אוכלוסי. חיל גדול של ששים רבוא.

נשאלת השאלה – למה דוקא ששים ריבוא ולא מספר אחר ?
כותב הידי משה – שאלו היו ישראל חסרים עוד א' לא היו מקבלים את התורה. פירוש, לפי דאיתא שאותיות התורה הם ששים ריבוא נגד ששים ריבוא נשמות ישראל . על כן היו צריכין להיות דוקא במילואו ששים ריבוא. 
לכן אומרת הגמרא {מסכת שבת קה, ב} – העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרפה.

פירוש הדבר, כאשר הסתלקה נשמה של יהודי מן העולם, כאילו חסרה אות בספר התורה. 
אם ככה, מניין עם ישראל הוא שישים ריבוא, ולכן כותב לנו הטור, שחייבים למנות את בני ישראל לפני חג העצרת – שמכוון כנגד ששים ריבוא נשמות עם ישראל – כנגד ששים ריבוא אותיות התורה. 

לאחר הדברים האלה, נוכל להיכנס לפרשת השבוע ולהתחיל להתחבר לחג השבועות הבעל"ט:
בחג השבועות נאמר בתפלה: "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה מועֲדִים לְשמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְששון אֶת יום חַג הַשָׁבוּעות הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּורָתֵינוּ" – וכל א' שואל את עצמו, מדוע נוקטים בלשון "זְמַן מַתַּן תּורָתֵינוּ" ביום ו' בסיון – והרי לכולי עלמא ניתנה התורה בשבת והתאריך אז היה ז' בסיון ולא ו'?

אומרת הגמרא {מסכת שבת פז, א} – ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב''ה עמו: הוסיף יום אחד של פרישה מדעתו. ופירש מן האשה  שלו לגמרי, מיד לאחר מתן תורה, מדעתו. ושִבֵר את שתי הלוחות מדעתו כאשר ראה שבני ישראל עובדים עבודה זרה. הוסיף יום אחד [של פרישה] מדעתו. מאי דריש מנין למד לעשות כן? ממה שנאמר לגבי מצות פרישה (שם י): "וקדשתם היום ומחר" למד משה שהיום שנאמר לגביו "היום" הוא כמו היום שנאמר לגביו "מחר". מה  היום שנאמר לגביו "מחר" הוא יום שלילו עמו שכולל גם את הלילה שלפניו, אף היום שנאמר לגביו "היום" הוא יום שלילו עמו  שכולל גם את הלילה שלפניו, ולילה דהאידנא נפקא ליה והרי הלילה של יום זה (היינו יום רביעי שבו נצטוו על הפרישה) כבר עבר בלא שפירשו. אלא שמע מינה יש ללמוד מכך, ש"היום ומחר" הם תרי יומי שני ימים לבר מהאידנא מלבד יום זה (יום רביעי). ומשום כך ציוה משה לפרוש יומיים (חמישי וששי) מלבד יום רביעי.

התשובה השגורה בפי כולם, אנחנו לא אומרים "יום מַתַּן תּורָתֵינוּ" אלא "זְמַן מַתַּן תּורָתֵינוּ" – בשונה ממה שאומרים בר"ה "ותתן לנו וכו' את יום הזיכרון הזה", וביום הכיפורים אומרים "את יום הכיפורים הזה"; א"כ למה בחג השבועות אנחנו לא אומרים 'יום'? 

אומרת הגמרא {מסכת ר"ה ו, ב} – [בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מקדשים את החודש ע"י ראיה]; כדתני רב שמעיה: עצרת חג השבועות, החל ביום החמשים לספירת העומר שמתחילה ביום השני של פסח (כלומר, טז ניסן), פעמים שהוא חל בה' בסיון, פעמים בששה בסיון, פעמים בשבעה בסיון. הא כיצד איך זה יתכן? בשנה שחודש ניסן וחודש אייר שניהן מלאין, כלומר בני שלשים יום, יחול חג השבועות בחמשה בסיון, שכן מ-טז ניסן עד ה' בסיון יש חמשים יום (חמשה עשר יום בניסן, שלשים באייר וחמשה בסיון). בשנה ששניהן חסרין, כלומר בני עשרים ותשעה יום, יחול חג השבועות יומיים מאוחר יותר בשבעה  בסיון. ואם היה אחד מהם מלא, בן שלשים יום, ואחד  מהם חסר בן עשרים ותשעה יום, יום החמשים, שבו חל חג השבועות, יחול בששה בסיון.

פירוש הדבר, שאף פעם לא ידעו מתי זה יוצא בדיוק. ממילא לא יכלו להגיד 'יום' ולכן אמרו 'זמן'. 
שואל המג"א {סי' תצ"ג} – איך אפשר לומר 'יום מתן תורתנו', הרי קיימ"ל כרבי יוסי שבז' בסיון ניתנה תורה?
שאלה נוספת שצריכה ביאור;
לחג השבועות ישנם כמה וכמה שמות, כגון 'יום הביכורים', חג הקציר, חג השבועות ועוד. המעניין הוא, שרבותינו קוראים לחג הזה 'חג העצרת';

אומרת הגמרא {מסכת פסחים סח, ב} – רב יוסף ביומא דעצרתא אמר רב יוסף היה אומר לאנשי ביתו כל שנה בחג השבועות: עבדי לי עגלא תִלתא עשו לי סעודה מעגל שנולד שלישי לאמו, שהוא מובחר. אמר רב יוסף, מה שאני עושה כן הוא משום שאי לאו האי יומא דקא גרים אלמלא יום זה (יום מתן תורה) שגרם לי שלמדתי תורה ונתרוממתי כמה "יוסף" איכא בשוקא הרי ישנם אנשים רבים בשוק ששמם "יוסף", ומה היה ביני לבינם!

דבר נוסף, אומרת הגמרא {מסכת פסחים סח, ב} – מר בריה דרבינא בנו של רבינא, כולה שתא הוה יתיב בתעניתא כל השנה היה יושב בתענית לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי חוץ מבעצרת ופורים וערב יום הכיפורים. 
דבר נוסף, אומרים חז"ל {פסיקתא זוטרתא, פנחס} – אמר רבי טוביהו ברבי אלעזר ז"ל חזרתי על כל ענייני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת, ורבותינו ז"ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אונקלוס הגר 'בעצרתכון'.

נשאלת השאלה – למה קוראים חז"ל לחג השבועות דוקא בשם חג העצרת?
אומר הרב אברמסקי {ערכין מב} – עצרת. חג השבועות נקרא בלשון חכמים עצרת. ואילו בתורה שם החג "חג שבועות" (דברים ט"ז) או "וביות הבכורים" (במדבר כ"ח). ורק שביעי של פסח שמו בתורה עצרת "וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" וכן בפרשת פנחס "ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו". והיינו משום שבשביעי של פסח אינו כיום הראשון של פסח שיש בו מצוות בקום ועשה, בערב תאכלו מצות ואכילת קרבן פסח. מה שאין כן בשביעי של פסח, שאין בו שום מצוה בקום ועשה, אלא עצרת היא – עצור בו ממלאכה – "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וכן יום השמיני אינו דומה לראשון של חג הסוכות, שיש בו מצוות בקום ועשה נטילת לולב ישיבה בסוכה, אבל ביום השמיני אין בו מצוות בקום ועשה, רק עצור בו ממלאכה – "כל מלאכת עבודה לא תעשו". 

ובעצרת נמי בשעה שבית המקדש היה קיים היה בו מצוה בקום ועשה להביא את שתי הלחם והיה נקרא על שם שתי הלחם יום הבכורים. אבל לאחר שנחרב שנחרב הבית ופסקו מלהביא שתי הלחם, לא היה עוד בו שום מצוה בקום ועשה, אלא להיות עצור בו ממלאכה, לכן קראוהו חג עצרת ממלאכה, כדכתיב בו {ויקרא כג} "כל מלאכת עבודה לא תעשו". 

מכאן הייתי רוצה ללכת לעוד שתי הערות לפני שניכנס לפרשת השבוע:
מספרת הגמרא {מסכת מנחות כט, ב} – אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה רבינו מהר סיני למרום לקבל את התורה, מצאו להקב''ה שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות של התורה. המלים שבתורה כבר נכתבו בשלמות, אך הוסיף הקב"ה תגין לאותיות מסויימות. אמר לפניו משה: רבש''ע מי מעכב על ידך מלתת את התורה כמו שהיא?
אמר לו הקב"ה: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו והוא זה שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ מכל עוקץ וקו קטן שבתורה, תילין תילין ערימות ערימות של הלכות. אמר לפניו משה לפני הקב"ה: רבש''ע הראהו לי! אמר לו הקב"ה למשה: חזור לאחורך וראה. משה מצא את עצמו בבית המדרש בשיעור של ר' עקיבא, והלך וישב בסוף שמונה שורות של תלמידים, והקשיב למשא ומתן בין ר' עקיבא ותלמידיו, אבל לא היה יודע מה הן אומרים. מרוב אכזבה, תשש כחו של משה. אולם, כיון שהגיע דיונם לדבר אחד, שהיו צריכים לגלות את מקורו, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך דבר זה ? אמר להן ר' עקיבא: הלכה היא שנמסרה בעל פה למשה מסיני. בשמעו זאת, נתיישבה דעתו של משה. חזר משה ובא לפני הקב''ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? תן אותה ע"י רבי עקיבא! אמר לו  הקב"ה: שתוק! כך עלה במחשבה לפני.
ידועים דברי הזוהר הקדוש, שהקב"ה "הסתכל באורייתא וברא עלמא". 

מספרת הגמרא {מסכת שבת פח, ב. פט, א} – בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: רבש''ע! מה לילוד אשה בינינו? אמר להן הקב"ה: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו! ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, היינו, שמך כבר אדיר בארץ ואין ראוי להוסיף ולתת גם את 'הודך' שם, אלא אשר תנה הודך על השמים היינו, תן תורתך בשמים – לנו, למלאכים...
שואל הספר שמן ראש במאמריו על חג השבועות, ולמה לא קשר הקב"ה את הכתרים לאותיות תתקע"ד דורות קודם שהגיע משה? למה הוא היה צריך לעשותם כאשר הגיע משה?!
שאלה נוספת שצריכה ביאור;

אומרת הגמרא {מסכת פסחים סח, ב} – ר' יהושע שהוכיח משמחת יום טוב לפסח (ששבות שאפשר היה לעשותה מבעוד יום אינה נדחית במקום מצוה)  לטעמיה הולך לשיטתו דאמר בברייתא המובאת להלן ששמחת יום טוב באכילה ושתיה נמי גם כן מצוה היא, ואף על פי כן אינה דוחה שבות שאפשר היה לעשותה מבעוד יום. דתניא: ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם לנהוג ביום טוב אלא באחת משתי דרכים אלו: או אוכל ושותה, או יושב ושונה (לומד) כל היום ואינו אוכל ושותה כלל, ששמחת יום טוב באכילה ושתיה היא רשות. ר' יהושע חולק ואומר: חלקהו  ליום טוב חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, כלומר לעבודת ה', כגון לימוד תורה ותפילה. הרי שלדעת ר' יהושע חייב אדם לשמוח ביום טוב באכילה ושתיה.

הגמרא מציגה את המקור מהתורה לשתי הדעות: וא''ר יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו ר' אליעזר ור' יהושע דרשו את שיטתם מאותו פסוק: כתוב אחד אומר בענין שביעי של פסח {דברים טז-ח} עצרת לה' אלהיך, ומשמע שיום טוב צריך להיות מוקדש לעבודת ה'. ואילו כתוב אחד אומר בענין שמיני עצרת {במדבר כט-לה} עצרת תהיה לכם, ומשמע שיום טוב צריך להיות "לכם", דהיינו להנאת הגוף באכילה ושתיה. כיצד ניתן ליישב סתירה זו?

ר' אליעזר סבר שיש ללמוד מכאן שרשאי אדם לנהוג ביום טוב באחת משתי הדרכים: או כולו לה' בלימוד תורה, או כולו לכם באכילה ושתיה. ור' יהושע סבר שיש ללמוד מכאן שהתורה מצוה: חלקהו  ליום טוב, חציו לה' וחציו לכם:  לאחר שנתבארה מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע, מציינת הגמרא זמנים מסוימים שלגביהם אין מחלוקת (עב"ם סימן לזכירת שלשת הזמנים הנידונים להלן) א''ר אלעזר: הכל מודים בעצרת (חג השבועות) דבעינן נמי שצריך גם "לכם", דהיינו שישמח בו במאכל ובמשתה, מאי טעמא מהו הטעם? משום שיום שניתנה בו תורה הוא, וצריך להראות שהוא נח ומקובל לישראל.

נסכם את השאלות ונוכל להמשיך; שאלנו, למה חג השבועות נקרא 'חג מתן תורתנו', למה הוא נקרא 'עצרת', למה רב יוסף קרא לחג 'ההוא יומא', ושאלה אחרונה שאלנו, למה לא קשר הקב"ה כתרים לאותיות תתקע"ד דורות קודם שעלה משה רבינו לשמים?

ע"כ השאלות. 
אומרת הגמרא {מסכת שבת פח, א} – דרש ההוא גלילאה גלילי אחד עלֵיה (לפניו) דרב חסדא: בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי ברוך הוא הקב"ה שנתן לנו את התורה שמחולקת לשלוש – תורה, נביאים וכתובים לעם תליתאי ונתן אותה לעם שמחולק לשלוש – כהנים, לוים וישראלים על ידי תליתאי ע"י משה רבינו שהוא השלישי לבטן (מרים, אהרן ומשה) ביום תליתאי ביום השלישי של שלשת ימי ההגבלה בירחא תליתאי בחודש השלישי – חודש סיון. 
אומר המדרש {במדבר רבה, פרשה א, אות ז} – וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים: בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר [בשירת דבורה] (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי...

נשאלת השאלה – וכי התורה ניתנה רק בג' דברים אלה?! והלא התורה ניתנה גם בקולות וברקים  ובקול שופר!
ממשיך המדרש ואומר – וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם...

לכאורה, דברי המדרש לא מובנים. וכי לא משלמים על מים בזמננו?! וגפרורים לא עולים כסף?! ומדבר?! – יותר קל למכור מגרשים בירח מאשר במדבר J; א"כ שואלים המפרשים, לכאורה באו חז"ל ו'הוזילו' את ערכה של התורה – מה פירוש "מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם"?!

אומר בעל חובות הלבבות {שער הבחינה, ה'} – בוא ותראה, עד כמה אוהב אותנו הקב"ה; מים נצרכים לגוף. אך אפשר להסתדר בלעדיהם גם כמה שעות, לכן טבע הקב"ה בבריאה מים במידה מסוימת שעלותם לא תהיה גבוהה. אוכל נצרך ג"כ לגוף. אך אפשר לגוף להסתדר בלעדיו אפילו יום שלם. לכן בשביל להשיג אוכל, יש ללכת למרחק גדול יותר מן המים, והעלות שלו קצת יותר גבוהה משל המים. כסף וזהב, שכמעט ולא נצרך להם האדם בקיומו, לכן עלותו יקרה והימצאותו מעטה. אבל אוויר – שאי אפשר להסתדר אפילו רגע אחד בלעדיו – מצוי בכל מקום, בכל שעה וללא עלות! 

תארו לעצמכם, שכדי לקבל חמצן היינו צריכים להסתובב עם בלון חמצן, ולהכניס כל פרק זמן מטבע של 10₪ כדי שיתמלא החמצן מחדש – מה היה עושה אדם ששכח את הארנק בבית?! 
א"כ כשחז"ל אומרים לנו: "מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם", זה בא לומר לנו שהתורה היא כ"כ חשובה – בדיוק כמו האויר שהוא נצרך לחיות האדם ולא עולה כסף. פירוש הדבר, את התורה אתה יכול ללמוד ולקבל בדיוק כמו את החמצן – בחינם! אבל אם אתה רוצה לשמוע מרב פלוני – יכול להיות שתצטרך לשלם – בדיוק כמו הלל הזקן שהיה משלם חצי טרפיק כדי לשמוע דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון – כך גם לגבי החמצן, אם אתה רוצה לנשום אויר נקי יותר – זה יעלה לך 1000 דולר כרטיס טיסה לשוויץ. אבל אם מספיק לך החמצן כאן בארץ, זה לא יעלה לך כלום. וזה מה שחז"ל רצו ללמד אותנו. 

אם אלה הדברים, נוכל להתקדם:
בגמרא {מסכת ב"מ נט, ב} מובאת המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע, לגבי 'תנורו של עכנאי'; ר' אליעזר טיהר את התנור ור' יהושע טימא;
אומרת הגמרא – תנא בברייתא: באותו היום השיב רבי אליעזר לחכמים כל תשובות שבעולם להוכיח את שיטתו שהתנור טהור, ולא קיבלו הימנו חכמים את תשובותיו. אמר להם ר' אליעזר: אם הלכה כמותי, עץ חרוב זה יוכיח; מיד נעקר חרוב ממקומו ונפל למרחק של מאה אמה, ואמרי לה ויש אומרים ארבע מאות אמה. אמרו לו חכמים: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם ר' אליעזר: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו; חזרו המים שבאמת המים לאחוריהם וזרמו מלמטה למעלה. אמרו לו חכמים: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו.

הטו כותלי בית המדרש כדי ליפול להוכיח שהלכה כר' אליעזר. מיד גער בהם רבי יהושע ואמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים [מתווכחים] זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם להתערב בויכוח ? כתוצאה מכך לא נפלו הכותלים מפני כבודו של רבי יהושע, וגם לא זקפו כפי שהיו מתחילה מפני כבודו של ר''א. ועדיין מטין ועומדין עד היום הזה. חזר ואמר להם ר' אליעזר: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו; יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר''א שהלכה כמותו בכל מקום! כיון שנשמעה בת קול זו, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: {דברים ל-יב} לא בשמים היא - ר' אליעזר שייך לבית שמאי ולכן הוא מגייס את השמים לטובתו - כי לשיטת בית שמאי - שמים נבראו תחילה. אבל ר' יהושע ששייך לבית הלל, אומר: "לא בשמים היא" - משום שבית הלל סוברים: "ארץ נבראה תחילה" ולכן, אומרת הגמרא - מאי לא בשמים היא ? אמר רבי ירמיה: כיון שכבר נתנה תורה מהר סיני לבני אדם, שוב אין אנו משגיחין בבת קול, שהרי ההכרעה בענייני הלכה כבר נזכרת בתורה, שכבר כתבת [הקב"ה] בהר סיני בתורה {שמות כג-ב} אחרי רבים להטות וכיון שהחליטו הרבים נגד ר' אליעזר, דבריו נדחו מהלכה, אפילו אם בת קול מסייעת לו.

אומר הספר דבר בעתו – וכבר העיר הגר"א: אם ראה רבי אליעזר שניסים לא משכנעים את חבריו, למה המשיך בזה? והוא פירש את הענין כך! רבי אליעזר רצה לשכנע את החכמים שלמרות שהם רוב, הוא גדול מהם, ולכן הלכה כמותו. [כמו שגם בית שמאי עשו כדבריהם, אף שבית הלל היו רוב, ואחת הסיבות לכך – שהיו חריפים יותר (ראה תוספות יבמות י"ד, א' ד"ה רבי] וביאר להם במה גדולתו: חרוב – הוא סמל ההסתפקות במועט כאמור {תענית י.}: "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, והוא היה גדול בזה. "המים" הם סמל לענוה, כמו שאמרו {תענית ז:}: למה נמשלה התורה למים, מה מים עוזבים מקום הגבוה ויורדים למקום הנמוך, כך התורה לא תמצא בגסי הרוח, ורבי אליעזר היה גדול גם במידה זו.

כותלי בית המדרש – הם סמל להתמדה. שהוא הצטיין בהתמדה עצומה, שמעולם לא הקדים אותו אדם לבית המדרש. עפ"י זה – שלושת הדברים שהוזכרו במדרש: מדבר, מים ואש, הם מקבילים; מדבר – זה סמל להסתפקות במועט. המים – כאמור סמל לענוה. והאש הוא סמל ללימוד התורה. כלשון חז"ל על צורבא מדרבנן: "אורייתא קא מרתחא ביה", וכן לשון הגמרא {סוכה כט.}, שכל עוף הפורח מעל רבי יונתן בן עוזיאל היה נשרף. ופירש המאירי, שהיה מנצח בפילפולו כל המתווכח עמו. 
עכ"ד.

בא הספר שמן אפרסמון ומביא, שהתורה נתנה באש, במים ובמדבר – ולמה דוקא בשלושת הדברים הללו?
כותב הספר שמן אפרסמון {פרשת במדבר} – יש לרמז בדברי חכמינו ז"ל, תורתינו הקדושה כלולה משלשה חלקים: שבכתב ושבעל פה וסוד התורה. שבכתב,  הוא פשוט ומגולה לכל. שבעל פה, הוא חלק העיון בפלפולא דאורייתא, דרושים עמוקים אשר התורה נדרשת בהם, דברים שאינן מפורשים ורק רמז בעלמא עליהם בכתוב ונמסר לנו בעל פה מאתו יתברך. וסוד התורה, היינו צרופי שמות ומעשה מרכבה. ועל זה אמרו {שבת פח, א} בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי. התורה הקדושה הכלולה אלה שלשה סוגים. 

ועל זה אמרו בשלשה דברים נתנה התורה: באש במים במדבר. במים, רמזו על חלק הפשוט, תורה שבכתב הבנה פשוטה אשר  מסור לכל, נוחה ללמדה  וקלה להמצא לכל דורש אותה, כמים שנמצא בכל מקום ואין מציאותה קשה, והם ביסודם יסוד פשוט בלי הרכבה, ועל כן מכריז הנביא ואומר {ישעיה נה, א} הוי כל צמא לכו למים, שכל הרוצה יכול לרוות צמאו ממימיה. באש, היינו חלק שבעל פה, אשר אין אדם משיג אלא ביגיעה וטורח להבין עמקי טעמיה וסודותיה, והיות שחלק זה צריך עיון וחידוד, על כן צריך לזה שיקנה האדם חבר לעצמו, כמאמר {תענית ז, א} כשעוסקין בתורה ביחד מחדדין זה לזה בהלכה, ור' יוסי בר חנינא אמר (שם), העוסקין בד בבד מטפשין, ומהאי טעמא אמרו (שם), אמר רבה בר בר חנה דברי תורה נמשלו לאש, דכתיב {ירמיה כג, כט}, הלוא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי, לכן אמרו חז"ל על חלק זה, שנתנה אש.

כותב הבן יהוידע {תענית שם} – מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת  אין מתקימים ביחידי. נ"ל בס"דלכן התורה התחילה בתיבת בראשית, ודרשו בתיקונים ברית אש, כי תורה ע"ה עולה מספר ברית והיא כמו האש, דאינו דולק יחידי. ובזה יובן הטעם שהתחילה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, כי הלמ"ד ר"ל לימוד צריך להיות בבי"ת, דהיינו בשנים ולא באחד.

אמר לי יהודי חידוש יפה. כידוע ישנם י"ב מזלות ברקיע, כאשר ט' מתוכם ביחיד – היינו, שור סרטן בתולה קשת וכו' וג' מזלות ברבים, היינו תאומים מאזנים ודגים. ולמה דוקא ג' אלה ברבים?
אמר לי אותו יהודי, שג' חודשי המזל הללו הם כנגד קבלת התורה; בסיון – מזלו תאומים, קיבלנו את התורה שנלמדת בשנים. בתשרי – מאזנים, שקיבלנו לוחות שניות – בשנים. באדר – דגים, קיבלנו את התורה באהבה, הנלמדת בשנים! 

ממשיך השמן אפרסמון ואומר –  ועל חלק השלישי, והיינו חלק הנסתר וסוד התורה, אמרו שנתנה במדבר, כי אי אפשר להשיג תעלומת חכמה זו רק על ידי התבודדות ופרישות מעולם הזה, ורק אם יתבודד האדם ויפרוש עצמו מעניני עולם הזה בפרישות יתירה כאיש ההולך במדבר ויערים, חקר אלהי ימצא.
וזה שאמר דוד המלך {תהלים קיט, יח-יט} גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. גר אנכי בארץ, אל תסתר ממני מצותיך. שיאיר ה' עיניו במאור תורתו שישיג סודותיה ונפלאותיה, כי הוא מוכן לזה, היות שחי חיי פרישות והוא בעולם הזה כגר בארץ, לא כאזרח ותושב אשר משתדל בעניני עולם הזה ומתערה כאזרח רענן, אלא כגר בארץ, לכן יגלה לו ה' סוד תורתו מה שצפון ונסתר במצותיו לא יסתיר ממנו, וזהו אל תסתר ממני מצותיך.

בא הספר הדרש והעיון ומביא רעיון נפלא;
המדה הראשונה אשר על הרוצה לכנוס בפרדס התורה להתלבש בה היא להיות עניו ושפל רוח, וכמאמר חז"ל {עירובין נ"ה ע"א}: לא בשמים היא {דברים ל} לא תמצא במי שמגביה דעתו עליו כשמים, לא תמצא בגסי הרוח וכו', כי להשגת התורה והחכמה לא יוכל להגיע, רק מי שהוא שפל בעיניו ובעל רוח נמוכה, אחרי אשר איש כזה נוטה שכמו ללמוד מכל אדם, וע"י זה בכל פעם יתרחבו יותר חוגי ידיעותיו וירים וגבה ונשא בחכמה בדעת ובתבונה, וכמו שאמרו חז"ל {אבות רפ"ד}: איזהו חכם הלומד מכל אדם, אבל מי שזחה דעתו עליו וגאות לבש בוז יבוז לכל אדם, ולא ישים איפוא לבו לבוא בקהל חכמים, וע"כ דרכי התורה והחכמה נעלמו ממנו ...

אמנם אם כי טובה ונחוצה היא הענוה להשגת דרכי התורה והחכמה, כי בהמצאה ילמוד האדם מכל אדם ויקבל האמת ממי שאמרה, ועי"ז יפתחו לו שערי בינה ודרכי החכמה אבל מצד השני על האדם המבקש להשיג דרכי החכמה, לרכוש לו גם מעט התרוממות הרוח וגובה הלב, לדעת ולהבין מעלת עצמו וקניני השכל אשר חנן ה' אותו בהם כי אם יהיה משולל לגמרי מכל רגש התרוממות הרוח וידיעת עצמו, אז לא ירגיש כלל הצורך לדרוש חכמה ולהשלים עצמו בידיעותיה, כי יחשוב בנפשו מי אנכי שאבוא בהיכל החכמה ואשקוד על דלתותיה, אשר דבר זה מסור לאנשים רמי המעלה ולא לפחותי ערך כמותו וע"כ ההכרח שבנוגע לקניני החכמה ירום וגבה לבבו, ויאמר ארכוב גם אנכי על כרוב המדע  ואעוף השמימה לדרוש חכמה ודעת כי לא נופל אנכי מאחרים, וגם אותי חנן ה' בדיעה בינה והשכל כמותם, וע"כ אמרו חז"ל {סוטה ה ע"א}: ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית...

המדה השלישית, אשר על האדם הרוצה להשיג דרכי התורה להתלבש בה היא להתרחק מתענוגי הגוף ולמעט במנעמי החיים, וכמאמר חז"ל {אבות פ"ו מ"ד}: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה וכו', כי האדם הרודף אחרי התענוגים וזה חפצו אך לשמוח וליהנות ממנעמי החיים לא ישיג דרכי החכמה ולא יגיע  אל מצפוני', לדעת ולהבין רמזי' וסתרי', כי למען בוא בסוד הדעת והתבונה, ההכרח לותר לפעמים על הנעים בחיים, ולדרוש אך את הטוב ואת המועיל, ואז יגיע האדם לתכלית הנרצה ויראה אור, אור החכמה כי יהל, אשר מתוק הוא וטוב לעינים, אור הדעת והתבונה אשר יזרח כצאת השמש בגבורתה ונוגה לו להאיר מחשכי השכל וערפלי הלב, ועיין תוספות כתובות ק"ד ע"א ד"ה 'לא נהניתי', שהביאו בשם המדרש: עד שאדם יתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. 

ומה נכבדו דברי חז"לף ויחכם מכל אדם מאיתן האזרחי והימן וגו' {מ"א ה, י"א}; 'מכל אדם' – מאדם הראשון, 'מאיתן האזרחי' – זה אברהם, והימן זה משה {ילקוט שם}. כי שלש התכונות שחשבנו, שמהצורך שמהצורך שיתלבש בהן כל דורש חכמה והוגה תבונה, מתבלטות באופן נהדר באלה השלשה, אדם הראשון אברהם ומשה. התכונה בנוגע לידיעת עצמו והכרת מעלותיו הרוחניות מתבלטת באדם הראשון, כי הא הוא יצור כפיו של הקב"ה, ואותו יצר ה' בצלמו ובדמותו, וחנן בדיעה והשכל  אשר המה מתת ה' ממעל, וכל המתבונן איפוא על האדם אשר ראשון נוצר, מבלי משים יגבה לבבו ורוחו תתנשא למעלה ראש, לדרוש חכמה ודעת.

בהיותו מבחר היצורים, מעוטר בעטרת תפארת השכל והדעת, אשר אין לנבראים אחרים חלק בה. התכונה השני' מדעת הענוה מתבלטת באברהם אבינו, אשר אמר על עצמו: ואנכי עפר ואפר. כאשר כן ידבר אך מי שרחוק מכל מחמדי התבל ותענוגי', מתבלטת במשה רבינו, אשר מי כמוהו התרחק עצמו מכל צרכי האדם גם היותר הכרחים, כדי להשיג דרכי התורה, ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, אשר זה מורה על פרישות נפלאה למעלה מהטבע שאין כמוה וע"כ אמרו חז"ל, כי שלמה המלך אשר השיג מדרגה נפלאה מאד בחכמה, בדעת ובתבונה, איך נתעלה למדרגה גבוהה כזאת, הוא הגיע למדרגה הזאת מאדם הראשון מאברהם אבינו וממשה, כי משלשת אלה, הוציא שלש התכונות הנחוצות לכל באי שערי החכמה וע"י התכונות האלה עשה חיל ורם וגבה בחכמה עד להפליא, ופ"ז מ"ם השימוש בתיבות מכל אדם מאיתן האזרחי, ל"ה מ"ם היתרון שהיא סובבת גם על תיבת 'והימן' כאלו נכתב ומהימן, כלומר שהיה יותר חכם ממי – ממי לקח יסודות החכמה, מכל אדם, היינו מאדם הראשון ומאיתן האזרחי זה אברהם ומהימן זה משה כי מהם למד איך להגיע למעלת החכמה.

ושלש התכונות האלה שחשבנו אשר על ידן ישיג האדם דרכי התורה והחכמה כדברינו למעלה, מרומזות בשלשת הדברים שעל ידם ניתנה התורה – מים אש ומדבר. בהמים מרומזת מדת הענוה, כי המים נמצאים בעומק וע"כ נתנה תורה במים לרמז שמי שרוצה להשלים עצמו בלימוד התורה, ההכרח שיתלבש עצמו במדת הענוה ... וכן אמרו גם חז"ל {תענית ז}: למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה – אמנם עם מדת הענוה ההכרח שתלך שליבת יד גם התכונה של התרוממות הרוח וידעת מעלת עצמו, אשר בלעדיה לא ירגיש האדם כלל הצורך לדרוש חכמה ודעת, והתכונה הזאת מרומזת באש, כי האש הולכת למעלה וכמו שאמרו חז"ל {ויקרא רבה פ"ז}: כל המתגאה נידון באש, כי המתגאה מגביה עצמו למעלה וע"כ ענשו מדה כנגד מדה באש שג"כ עולה למעלה.

אמנם להשגת דרכי התורה מעט התרוממות הרוח הוא משובח, וכמו שכתבנו שאם אמנם שהגאוה כשהיא לעצמה מגונה, אבל על האדם הדורש תורה להתנשא מעט למעלה, וע"כ ניתנה תורה  באש לרמז שכמו האש שעולה למעלה כן עיני האדם למרום תחזינה על המחצב אשר ממנו חוצב, כי נוצר בצלמו של הקב"ה ומעוטר בעטרת פז, כח הדעת והשכל מתת ה' ממעל, ואז יתאמץ ויגבור חיל להשלים עצמו במעלות התורה והחכמה ולאסוף בחפניו אוצרותיהן. והתכונה השלישית  שמועלת להשגת דרכי החכמה, הפרישה מתענוגי החיים ומחמדיהם מתוארת במדבר. כי במדבר האדם מחוסר מכל תענוג מכל דבר אשר ישמח לבו וירנינו, כי במדבר הכל שומם, אין עץ ואין עשב, אין פרח ואין צמח, ונתנה תורה במדבר לרמז שהרוצה לעשות חיל בתורה ולהגיע אל אוצרותיה, ההכרח שיתגבר על תענוגי החיים וימאס במחמדי התבל, ואז תתן התורה כחה לו, ויגבר ויעשה חיל בלימודיה וכאמור.

בהמשך דבריו, מביא הספר הדרש והעיון ראיה לדברים מדברי מדרש;
מספר המדרש {ויקרא רבה, פרשה ל, אות א} – רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל, סָלֵק מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִין, וַהֲוָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מִסְמַךְ לֵיהּ, מָטוֹן חַד בֵּית חֲקַל אֲמַר הָדֵין בֵּית חַקְלָא הֲוָה דִידִי וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית כַּרְמָא אֲמַר הָדֵין בֵּית כַּרְמָא דִידִי הֲוֵית וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית זֵיתָא, אֲמַר הָדֵין בֵּית זֵיתָא דִידִי הֲוָה וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא, שָׁרֵי רַבִּי חִיָּא בָּכֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָה אַתְּ בָּכֵי, אֲמַר לֵיהּ עַל דְּלָא שְׁבַקְתְּ לְסִיבוּתָךְ כְּלוּם. אָמַר לוֹ קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי שֶׁמָּכַרְתִּי דָבָר שֶׁנִּבְרָא לְשִׁשָּׁה יָמִים וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וּכְתִיב (דברים ט, ט): וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. כַּד דְּמַךְ רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב רַבִּי יוֹחָנָן אֶת הַתּוֹרָה, (דברים ט, ט): בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. 

אומר הספר הדרש והעיון – ונראה לשער דמה שאמר ר' יוחנן לר' חייא בר אבא שמכר שדה כרם וזית כדי לזכות לתורה, משום שרצה לעורר בסגנון מליצי את תלמידו ההולך אתו לשמשו, כי ר' חייא בר אבא הי' תלמידו של ר' יוחנן וע"כ הי' מסמך לי', [כדרך הרב המלמד את תלמידו גם בשיחת חולין שלו בעת השימוש, וכאשר מפאת זה אמרו: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה {ברכות ז ע"ב} ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר מ"ה מ"ש בזה], על הסיבות המונעות והמפריעות  את האדם מלעשות חיל בתורה, ואשר ההכרח להתרחק מהן ולהתגבר עליהן, והיינו רוב העסק בקנייני הזמן, הרדיפה אחר התענוגים והנטייה לגאווה וגסות הרוח, ושלש הסיבות האלה מרומזות הן בשלשת הדברים שהזכיר ר' יוחנן שמכרם, כלומר שהרחיקם למען תשתלם בחכמת התורה וידיעותיה.

שדה כרם וזית; שדה הוא רמז על ההתעסקות בקניני הזמן, כי בימי קדם בהיות ישראל יושב על אדמתו היתה עבודת השדה העבודה העיקרית אשר בה התעסקו האנשים, והיא היתה מקור חיותם, וכן גם הכתוב ברצותו לצייר את יתרון האדם העובד על ההולך בטל אמר {משלי יב, יא}: עובד אדמתו ישבע לחם, ומרדף ריקים חסר לב, הנה כנה את האיש העובד בשם עובד אדמתו, כי עיקר ההתעסקות בימי קדם היתה עבודת האדמה, וע"כ עובד האדמה הוא ההיפוך מהחסר לב ההולך בטל ומרדף ריקים, ולכן אמר ר' יוחנן, שלמען עשות חיל בתורה מכר שדה – כלומר התרחק מהשדה, מיעט וצמצם בהתעסקות בקניני הזמן, ולא לבו הלך אחר אלה המשקיעים עצמם ראשם ורובם בעסקיהם מבלי השאיר עוד מועד להגות בתורה ולשקוד על דלתותיה.

אכן לא הסתפק בזה שמכר שדה, כלומר שמיעט בעסק רק מכר גם כרם – כרם הוא רמז הרדיפה אחר תענוגי הגוף וחמדת בשרים, וכמאמר הכתוב {תהלים קד, טו}: ויין ישמח לבב אנוש, וכן כאשר רצה הנביא לגנות את הרודפים אחר התענוגים ומבלים ימיהם מתוך תאות בשרים אמר {ישעיה ה', יא}: הוי משכימי בבוקר שכר ירדפו, מאחרי בנשף יין ידליקם, והי' כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ומאמר נכבד בזה איתא במדרש תנחומא בפרשת שמיני: בלשון עברי שמו יין ובלשון ארמי חמר – בגימט' רמ"ח כנגד רמ"ח אברים שבאדם, היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, נכנס היין והדעת יוצאת עיי"ש.

וע"כ אמר ר' יוחנן שכדי לזכות בתורה מכר גם כרם, כלומר התרחק עצמו ומאס בתענוגי הגוף ולא רדף אחרי מנעמי החיים ומחמדיהם המחלישים כח השכל של האדם ולוקחים ממנו היכולת והכשרון להעמיק עיון בחכמה ובדיעה. ובאחרונה אמר שמכר גם זית. זית הוא רמז על הגאוה וגבהות הרוח, כי השמן היוצא מהזית דרכו תמיד להיות צף למעלה מכל המשקין, וכמבואר במדרש רבה ר"פ תצוה. ואמר ר' יוחנן שמכר גם זית, כלומר שהתרחק גם ממדת הזית להיות מתנשא למעלה ראש, כדרך הגאיונים המגביהים עצמם למעלה, ובגובה אפם ישימו מרום קניהם, רק הענוה היתה לו לקו...

סיפר לי יהודי א' שבסביבתו היה יהודי א' שהיה רודף אחר הכבוד  - תמיד חיפש להיות בראש; לכל שמחה שהיה מגיע, היה מבקש לשבת ב'מזרח'. בבית הכנסת היה דורש שיעלו אותו רק לעליות 'שלישי' ו'שישי' וכו'. 
פעם הגיע אותו יהודי לבר מצוה של א' מחברי הקהילה, וראה שבעל האירוע יושב בשולחן הנשיאות; הוא הגיע ל'מזרח' ורצה מאד שיתנו לו לשבת. אבל זה יהיה 'חוצפה' מצדו להקים מישהו ולבקש לשבת במקומו – אז מה הוא עשה? – הלך לבעל השמחה ונתן לו לחיצת יד מאד רפויה;

"מה זה הלחיצת יד הקרה הזאת?!", שאל אותו בעל השמחה. 
"אומר לך את האמת, אני חושב שיש לי נפילת סוכר. אני מרגיש שעוד רגע אני הולך להתעלף!"
"בוא שב כאן במקומי!" – רץ מהר והביא לו עוגה שתיה וכו' – וככה 'חזר' לו הסוכר למקומו והוא היה מבסוט. 
אחרי שנה הוא מקבל פעם נוספת הזמנה לבר מצוה – הוא הגיע לאולם – ועוד פעם הוא רוצה לשבת ב'מזרח' איפה שכל הסלבס – אבל עכשיו יש לו בעיה. אם הוא יגיד עוד פעם שיש לו סוכר, יעלו עליו – מה עשה? הגיע לבעל השמחה, וכמו בפעם הקודמת לחץ לו את היד בקרירות;  

"מה יש לך כבוד הרב – אתה מרגיש טוב???", שאל אותו בעל השמחה. 
"האמת היא, אני מרגיש שאני הולך למות..." – תפס אותו ביד ואמר לו: "בוא מהר נצא החוצה!"
"למה החוצה?!"
"כל המשפחה כאן כוהנים – אל תמות לי כאן!" J
מסיים הספר הדרש והעיון ואומר – ועי"ז שמכר שלשת הדברים האלה – שדה כרם וזית, כלומר שהרחיק אותם ממנו והתגבר עצמו על שלש הסיבות המונעות והמפריעות את האדם מעשות חיל בתורה, ואשר הסיבות האלה מרומזות אמנם בשדה כרם וזית, זכה לכתר תורה, כי הצליח ועשה חיל בתורה, ואסף בחפניו ידיעותי' המשמחות אלהים ואנשים ...  
עכ"ד דבריו הנפלאים. 

בא הספר אמרי פי ואומר רעיון נשגב ביותר אומרת הגמרא {מסכת שבת פט, א} - {שמות יט-יז} ויתיצבו בתחתית ההר. א''ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.
נשאלת השאלה – לשם מה היה צורך לכפות עליהם את ההר 'כגיגית' ?
אומר תוספות במקום – כפה עליהן הר כגיגית. ואע''פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן ...

באים חז"ל ואומרים, שענין כפיית ההר כגיגית לא היתה על תורה שבכתב, אלא על תורה שבע"פ;
אומרים חז"ל במדרש {תנחומא פרשת נח, אות ג} – וְלֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁכָּפָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָהָר כְּגִיגִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז). וְאָמַר רַב דִּימִי בַּר חָמָא: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, מוּטָב, וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. וְאִם תֹּאמַר, עַל הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כָּפָה עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר, וַהֲלֹא מִשָּׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם מְקַבְּלִין אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, עָנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ יְגִיעָה וְצַעַר וְהִיא מְעַט, אֶלָּא אָמַר לָהֶן עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּקְדּוּקֵי מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וְהִיא עַזָּה כַמָּוֶת וְקָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָתָהּ, לְפִי שֶׁאֵין לוֹמֵד אוֹתָהּ אֶלָּא מִי שֶׁאוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ה).

לפני מעמד הר סיני, אומר הקב"ה למשה {שמות יט, י} וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר – פירוש הדבר, לכאורה, שביקש  ממנו הקב"ה לומר לעם ישראל שהיום ומחר צריכים להיות מופרשים; הולך משה רבינו ואומר לא כך, אלא {שם טו} "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים" – כלומר, אמר משה: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם מָחָר ובעוד יומיים!" – אמר משה: "היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו" – ומאיפה הראיה שהסכים הקב"ה עמו?! שניתנה התורה בז' בסיון במקום בְ – ו'! 

נשאלת השאלה – ומהו המסר שרצה הקב"ה להעביר לכלל ישראל במהלך הזה?
אמר הקב"ה: "אני רציתי לתת תורה בְ – ו' – משה רבינו רצה בְ – ז', ואני עושה את רצון משה!"
פירוש הדבר, ברגע שניתנה לנו התורה – אנחנו קובעים מה נעשה בעולם, ומה שאנחנו פוסקים – כך נעשה!
אומר הספר אמרי פי, לכן אנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו" – ולמה??? – כי הקב"ה נתן תורה בז' בסיון .אבל את הכוח לשלוט על הבריאה הוא נתן לנו בְ – ו'! היום שבו קבע משה רבינו להעביר את מתן תורה מְ – ו' לְ – ז', נקרא "זמן מתן תורתנו" – התורה שניתנה לנו לשלוט בכל העולמות! – כל זה קרה בְ – ו' בסיון! 

אם אלה פני הדברים, נוכל להבין יסוד נוסף:
חג השבועות נקרא בפי חז"ל בשם חג העצרת – ולמה?
אומר הרב ראובן מרגליות , עצרת מלשון עצירה – היות ומשה רבינו עצר את קבלת התורה ביום אחד! –באו חכמים ורצו לציין את הכוח הזה שניתן לנו בזכות התורה, ולכן נתנו את השם 'עצרת' – "עצרנו את קבלת התורה ביום א'!". 
עפ"י הדברים נוכל להבין כעת את דברי הגמרא;
אומרת הגמרא {מסכת פסחים סח, ב} – רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא – ולמה??? אמר: אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.
על איזה יום בדיוק מדבר רב יוסף?! לא מדובר על יום מתן תורה, אלא "אי לאו האי יומא" – אם לא אותו היום שהוסיף משה רבינו מדעתו, לא היינו יודעים מה כוחם של חכמים; אמר רב יוסף: "אם לא אותו היום שהוסיף משה רבינו מדעתו, לא הייתי 'רב יוסף'!"

נשאלת השאלה – ולמה בקש רב יוסף דוקא "עגלא תלתא"?
אומר הרב ראובן מרגליות, כי מצד הקב"ה היה צורך רק בשני ימי הגבלה. אבל משה רבינו הוסיף יום נוסף מדעתו – וכנגד שלשת ימי ההגבלה, ביקש רב יוסף "עגלא תלתא"!
שאלנו, ולמה לא קשר הקב"ה את הכתרים לאותיות תתקע"ד דורות קודם שהגיע משה? למה הוא היה צריך לעשותם דוקא כאשר הוא עלה למרום?!

אומר הספר אז ישיר, רצה הקב"ה להראות למשה רבינו מה כוחם של חכמים לדרוש על כל קוץ וקוץ וכל תג ותג, ולכן עשה זאת דוקא בעת שעלה למרום ולא תתקע"ד דורות קודם לכן!
אם אלה הדברים, נוכל לחזור לדבריו הנפלאים של הספר אמרי פי;

אמרנו, שמזה שהוסיף משה רבינו יום א' מדעתו אנחנו יודעים כמה גדול כוחם של חכמים. עוד הבאנו בשם חז"ל, שהתורה ניתנה באש, במים ובמדבר – בואו נראה מה עשו חכמים בכוח האש:
חז"ל הקדושים קבעו דברים, ועל פיהם קבע הקב"ה את הדברים בעולם – והראיה לכך?
כותב הספר אמרי פי {פרשת במדבר} – ובמסכת שבת [דף יב:] אמרו: אין קורין לאור הנר שמא יטה, א"ר ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. ר"י קרא והטה ואמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו אין קורין לאור הנר, וביאר בתפארת שלמה (מאמרי שבת) שמכאן רואין גודל חשיבות מצות חכמים, אשר רוח ד' דיבר בם כי אחר שגזרו לא יקרא לאור הנר שמא יטה, העמיד הקב"ה המציאות שיהיה כן, שאם יקרא לאור הנר יכשול בהטייה אפילו אם הוא אדם גדול כר' ישמעאל, הרי לן ראיה מאש, גודל מעלת דברי חכמים שהקב"ה העמיד המציאות לתקנת חז"ל. 
לאחר האש, נוכל לעבור למים;

אומר הספר אמרי פי – ובמסכת יבמות [דף קכ"א.] איתא: ת"ר נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה, דבמים שיש להם סוף כיון שלא עלה מן המים מסתמא נטבע ואשתו מותרת. אמנם במים שאין להם סוף, יש לחוש שמא עלה מן הים במקום רחוק ואין אנו יודעין לכן אשתו אסורה, והקשה בעל דברי יחזקאל [שבת קמ"א.] למה החמירו לאסור אשתו בנפל למים שאין להם סוף, מחמת חשש רחוק שמא עלה מן הים במקום רחוק ולא הקילו לאשה לינשא, ותירץ דהקב"ה שיעבד הטבע לדברי חכמים כמו שמצינו גבי עיבור החודש עה"כ אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, ודרשו חז"ל (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב) בתולה בת ג' אין בתוליה חוזרין, גמרו לעבר החודש בתוליה חוזרין, וכן כאן אילו היו חכמינו מתירין להאשה לינשא, בפל בעלה למים שאין להם סוף, לפי שבודאי נטבע בים, לא היה שום מציאות בעולם לאדם להנצל בנפלו למים שאין להם סוף, רק פסק החכמים שאם נפל בעלה למים שאין להם סוף אסורה לינשא, זה פעל ועשה שיהיה כן מציאות בעולם, לעלות מן מים שאין להם סוף. 

ופירש בזה הגמרא שם, אמר רבי מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורין בירדן, ונכנס אחד מהם למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה, ושהה חבירו כדי שתצא נפשו ובא והודיע בתוך ביתו, למחר זרחה חמה והכיר פתחה של מחילה ובא ומצא הספד גדול בתוך ביתו, אמר רבי: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו "מים שאין להם סוף אשתו אסורה" – ממשיכה הגמרא ומביאה מעשה נוסף:

"תניא אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והיתה טובעת, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ועתה בודאי אבד. ומנו ומי הוא אותו לתמיד חכם? רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה, בא רבי עקיבא עצמו וישב ודן לפני בהלכה!

אמרתי לו: בני מי העלך מן הים? אמר לי: דף (קרש) – בזמנינו זה נקרא 'אופנוע ים'  של ספינה נזדמן לי  וישבתי עליו, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי (הרכנתי) לו ראשי והוא עבר מעלי. מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם ינענע לו ראשו כלומר, ייכנע להם ולא יתגרה בם, והצרה תעבור. אמרתי באותה שעה:

כמה גדולים דברי חכמים שאמרו: מים שיש להם סוף אשתו מותרת להינשא; והטובע במים שאין להם סוף אשתו אסורה. תניא א''ר עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ועתה בודאי אבד. ומנו  ומי אותו תלמיד חכם? רבי מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא רבי מאיר עצמו וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך מן הים? אמר לי: גל  אחד טרדני (טלטל אותי) לחברו, וחברו העבירני לחברו, עד שהקיאני הים ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ומים שאין להם סוף אשתו אסורה";

אומר הספר אמרי פי – דלולי שפסקו כן [חכמים] לא היה מציאות שינצל ממים שאין  להם סוף, ורק לפי שאסרו לאשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף לינשא, שאולי עלה בעלה במקום רחוק והוא חי, לכן היה  מציאות שיעלה מן מים שאין להם סוף, וע"ז אמר רבי: "כמה גדולים דברי חכמים שהקב"ה שיעבד מציאות העולם לפסקם של חכמים, עכ"ד של הדברי יחזקאל, הרי לן ממים – מהלכות של נפל למים, גודל מעלת חכמינו ז"ל, שהקב"ה שיעבד המציאות לדברי חז"ל. 

כאשר הגיע האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצוק"ל לארץ, הוא קבע את מושבו בעיר תל אביב. כעבור כמה זמן, הגיע לבקרו האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצוק"ל, ובין השנים התפתחה שיחה תורנית [כדרכם של גדולי ישראל]; תוך כדי שהם מדברים בלימוד, התפתחה מחלוקת האם אדם שטס במטוס צריך לברך 'הגומל' עם שם ומלכות, או שמא בלי; האדמו"ר מבעלז טען שאין לומר 'הגומל' עם שם ומלכות, היות ובמשנה  לא נאמר מטוס אלא ספינה. מצד שני, הביא לו האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג כמה ראיות, שגם אדם הטס במטוס, צריך לומר 'הגומל' בשם ומלכות;
אמר לו רבי אהרן מבעלז: "אני קבעתי, שאין לומר 'הגומל' בשם ומלכות על טיסה במטוס!" – שמע האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג את הדברים, ומיד השיב לו: "אני מקבל את הדברים!" – ויצא החוצה!

בדרך לרכב, שאל א' המשמשים את האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "רב'ה! אז מה אם הוא אמר – גם לך יש ראיות מספיק טובות שסוברות בדיוק ההיפך, אז למה קיבלת את דבריו?!"
אמר לו האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "אתה לא מבין! באותו רגע שהוא פסק כך, הוא הקטין את הסיכון לטוס במטוס! באותו רגע שהוא קבע את הדברים, אדם שנופל ממטוס – יש לו סיכוי להינצל! ובדיוק לזה התכוונה הגמרא במסכת יבמות!"

לאחר המים, נוכל לעבור למדבר;
אומר הספר אמרי פי – ובמסכת שבת [דף סט.] איתא: א"ר הונא, היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד ע"כ, וכתב בפרשת דרכים (דרוש כ"ג) עפימ"ש במדרש, מעולם לא זזה שכינה מישראל, בשבתות וימים טובים, ואפילו בשבת של חול, והביא פירוש ע"ז מאביו ז"ל, שמי שהולך בדרך ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, והשתא ה"ק דאפילו יום זה ששובת זה האיש, ואפשר שהא חול גמור, מ"מ לא זזה שכינה מאותו אדם מישראל, והוה השכינה אצלו כשבת גמור עכ"ד. 

ובזמירות סמיכה לחיים ביאר בזה באופן נאה, דברי הפייטן בזמר של ליל שבת, כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו, אשר כנראה הוא לשון כפול, אמנם לפי"ד אביו של בעל פר"ד הדבר נכון, דמיירי כאן משני בני שומרי שבת, אחד בביתו ואחד במדבר, אותו בבית שומר עצם יום השבת, ואותו במדבר שומר רק יום השביעי, אחר שמנה ששה ימים, אמנם אינו ודאי שהוא יום השבת, לז"א הפייטן כל מקדש שביעי כראוי לו, שהיה הולך במדבר ושכח אימתי שבת, הוא מקדש יום השביעי אחר שמנה ששה ימים, לפי שכן הוא ראוי לו עפ"י דין לעשות, וכן כל שומר שבת כדת מחללו ששובת בבית והוא שומר עצם יום השבת כדת, על שניהם הוא אומר שכרו הרבה מאד על פי פעלו, כי אף אותו ששומר רק יום השביעי, אחר שמנה  ששה ימים, ג"כ מקבל שכר על שמירת שבת עכ"ד. הרי לן גם במדבר שהקב"ה שיעבד את המציאות לפסקן של חז"ל ואם הם פסקו שמי שאינו יודע אימתי שבת, ימנה ששה ימים ושובת בשביעי, הקב"ה מחשב לו לאותו אדם אותו יום שביעי כשבת בעצם.

ועל אלו שלשה מאמרי חז"ל, מיוסדים דברי המדרש רבה, שהקב"ה נתן התורה באש במים ובמדבר, כי אחר שבני ישראל לא אמרו נעשה ונשמע רק על תורה שבכתב ולא על תורה שבע"פ, רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהראות להם גודל חשיבות תורה שבע"פ, עד כדי כך, שגם הקב"ה מסכים לפסקן של חז"ל, לכן נתן להם הקב"ה התורה באש ובמים ובמדבר, דהא באלו שלשה מקומות מצינו גודל תשובת חז"ל, שהקב"ה העמיד את המציאות  לפסקן של חז"ל, וירצו לקבל תורה שבע"פ, בראותם גודל מעלת חכמינו ז"ל. 

נכנסים לשבת מברכין חודש סיון – חודש קבלת התורה; ידועה תפילת השל"ה הקדוש, על הבנים שילכו ויצליחו בדרך התורה הקדושה. אדם שרוצה בנים תלמידי חכמים, צריך להראות לבניו שהוא שומע בקול החכמים. 
חשבתי לומר עפ"י דברי חז"ל הקדושים, התורה ניתנה באש במי ובמדבר; 'במדבר' זו הפרשה שלנו. ישנם כמה סוגי תפילות: ישנה תפלה שהאדם מתפלל במדבר, ישנה תפלה שהאדם מתפלל בתוך מים, ישנה תפלה שאדם מתפלל בכלא וישנה תפלה שאדם מתפלל בחוליו. אומר המנחת עני, ב' מהם נקראים צעקה וב' מהם נקראים זעקה – ולמה? 

אומר המנחת עני, ברגע שאדם נמצא בבית חולים או בכלא, הוא תולה את תקותו – או ברופא או בעו"ד. אבל ברגע שבנאדם נמצא בים לאחר שספינתו טבעה, אף א' לא יכול להציל אותו – וכך גם בשעה שבנאדם נמצא במדבר וממולו ניצב אריה – מה הוא עושה? אם מתמזל מזלו, הוא מספיק לומר 'שמע ישראל' ויוצאת נשמתו ב'אחד' J - כאן הוא צועק לקב"ה, כי הוא יודע שרק הוא יכול להושיע אותו!
אתה הולך להתפלל תפילת 'ערב יום כיפור קטן' – בערב ר"ח סיון – התפלה שלך צריכה להיות כאילו אתה במדבר! – אף א' לא יכול להושיע אותך מפגעי הדור – חוץ מהקב"ה! 
אם כך נתפלל, ישמע הקב"ה לתפילותינו ויחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה אמן ואמן.

הרב ברוך רוזנבלום בדרשה מרתקת על פרשת במדבר. צפו