כיצד זוכים שהתפילות יתקבלו בשמיים?

"את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'” (ויקרא כו' ב') אומר האור החיים את שבתותי תשמורו הכוונה לשמיטה ואם לא תשמרו את השמיטה אז בית המקדש יחרב (ומקדשי תיראו) וזה היסוד שלא נחרב ביהמ''ק אלא משום שלא שמרו את השמיטה.

הספורנו כותב „את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו” הרי כבר כתוב הפסוק הזה בפ. קדושים אלא אומר שאלו המקומות המקודשים לאחר חורבן הבית דהיינו בתי הכנסיות ובתי המדרשות לאחר חורבן הבית שהם מקדש מעט ויש להם את אותה קדושה של בית המקדש והפסוק בפ. קדושים איירי על בית המקדש ממש.

בחידושי ר' חיים פלטיאל אומר שמה שנאמר בגמ' ביבמות שאסור להכנס להר הבית במנעלו ובסנדלו ובמעותיו ה''ה בביה''כ ומה שנוהגים להכנס עם נעלים היינו להגין אבל לא במנעלים שהם לתענוג.

בספר משנת חכמים (לר' משה חגיז) גם אומר שהפסוק בפרשת בהר בא להזהיר שיש לנהוג כבוד בבתי הכנסיות.

הדרך חכמה אומר כתב היראים במצוה יט' שמורא בתי כנסיות ובתי מדרשות יש להם דין דאורייתא.

כותב החיי אדם שמצות מורא מקדש היא מדאורייתא וכמו שאומרת הגמ' במגילה והיו להם למקדש מעט, ולכן אסור לדבר בהם דברים בטלים ואסור בהם קלות ראש וכו'.

הזוהר הקדוש אומר שחיוב לבנות בית כנסת הוא בכלל מ''ע של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכל בית כנסת ניקרא מקדש.

בשו''ת מהרי'''ט (ס' קסא') כותב קדושת ביה''כ יש בו קדושת ביהמ''ק, ועכשיו עיקר השראת השכינה היא בבתי הכנסיות.

האור החיים כותב על הפסוק אנכי ארד מצרימה וגו' (בראשית מו' ד') מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל  (שמו"ר פ' י"ב) שאמרו כי מצרים היתה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר. 

אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ"ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז"ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן (שמות מ לה) מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, (קהלת ה׳:ז׳) ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז"ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים.

יוצא שהשראת השכינה שיש בבתי הכנסיות היא כמו השראת השכינה על הנביא, ולכן בנועם מגדים (פ. בלק) אומר בקדושת ביה''כ יש מעלה גדולה להכשיר את הבאים בה למעלת רוח הקודש.

בספר קב הישר כותב וז''ל כותלי בית הכנסת הם קדושים מאוד ואור השכינה חופפת עליהם תמיד ולכך מנהג כשר לנשק הכוחלים של בית הכנסת מחמת הקדושה [וראייה ממדרש ילקוט יחזקאל ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית משל למלך שינא מפלטין שלו והיה מנשק בכתלים מגפף בעמודים ואמר הוי שלום בהיי הוי שלום פלטין שלי כך היתה השכינה מנשקת ומגפפת בבית המקדש הוי שלום ביתי ומקדשי] ועכשיו בגלות הזה הבתי כנסיות הן דירות השכינה ועל כן צריכין אנו לנהוג בבתי כנסיות שלנו בבור וקדושה ולא להראות בהן קלות ראש כמש"ל וכל המתפלל באימה וביראה ובכוונת הלב זוכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

בספר דברי אגדה (הרב אלישיב) בפרשת תרומה (עשיית משכן בכל דור ודור עמוד 189) אומר שאם מפארים את הבתי הכנסיות זה מראה כמה חפצים בבנין בית המקדש [ובזה מסביר את המעשה של ר' יוסו שפעם נכנס לחורבה להתפלל ע''ש  (ברכות ג.)].

הספר ערבי נחל (פרשת ניצבים ב' קלט' ספריה) כותב וז''ל איברא לאשר לאו כל אדם זוכה יהיה במעשים טובים שלו כח לבנות מהם חומת בית הגדול והקדוש הרוחני חומת אש, לכן עוד נתן ה' לישראל מעין מצוה זו ממש, והוא מש"ה (יחזקאל יא, טז - מגילה כ"ט.) ואהיה להם למקדש מעט אלו בית הכנסת, ולעתיד לבא יוכלל קדושת ורוחניות כל בתי כנסיות שבחוץ לארץ בבית המקדש, ולכן הנותן לבנין בית הכנסת או לבדק בית הכנסת הרי הוא ממש כנותן נדבה על בית המקדש העתיד, שהרי אותה קדושה עצמה תוכלל בבית המקדש, וע"י מצוה זו יש כח גם לשאר מעשיו הטובים שיתהווה מהן בנין ההוא העתיד והבן, עכ''ל.

המהרש''א (מגילה כט.) כותב עתידים בתי כנסיות כו' שיקבעו בא"י כו'. ועד"ז יש לכוין במזמור שמחתי באומרים לי בית ה' נלך גו' זה המזמור בגלות נאמר ששמחתי באומרים לי בית ה' נלך שהוא בית הכנסת כאילו עומדות היו רגלינו בבה"מ בירושלים ולכך שמחתי בהליכתי לבית הכנסת כאילו באתי למקדש לפי שירושלים הבנויה כעיר שחוברה גו' ר"ל ע"פ שאמרו במדרש לעתיד יהיה בהמ"ק גדול כירושלים שבעוה"ז וירושלים יהיה גדול ככל א"י וע"ז אמר מה טעם יהיה בית המקדש לעתיד כ"כ גדול לפי שבירושלים הבנויה לעתיד יהיה חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי הכנסיות שהיו בעוה"ז ונמצא עתה בגלות שאני עומד בבית הכנסת הרי הוא מקום המקדש גופי' דלעתיד וכו' עכ''ל.

הרב אליהו הכהן מאיזמיר (פירוש ולא עוד אלא, על פרקי דר"א פרק נא ד"ה ורבי אליעזר) אומר כשנחרב בית המקדש, התפזרו כל אבניו בכל העולם, שנאמר (איכה ד א), תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, ובכל מקום שנפלה שם אבן מהמקדש , נבנה שם בית הכנסת או בית המדרש, נימצא שבכל ביה''כ יש קדושה לא בגלל מקדש מעט אלא בגלל שכאן יש אבן של בית המקדש.

ולפ''ז אומר האוהל משה (פרשת ראה) שלכן לא צריך לשייר אמה על אמה בקיר בלי לסייד בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות משום שאין כאן חורבן שהרי זה בית המקדש בעצמו.

היערות דבש (דרוש ד' ב') סכותה בענן לך מעבור תפלה (איכה ג' מד') ומה הוא הענן הוא אדים והבל שיש בו חטא היוצא מפי איש ואשה כל יום וביחוד שיחה בטילה בבית הכנסת ומכ"ש בעת תפלה הכל הוא עולה בעב וענן ומונע לתפלה לעלות.

השל''ה הקדוש (ווי העמודים י') כותב וז''ל המדבר שיחה בטלה וכאלה עבירה מכבה מצוה ומזה ילמד כל איש ואשה שיוה אף שלא בשעת התפלה שאין לדבר שום שיחה בטלה. ומכ"ש בשעת התפלה או קריאת התורה שלא לדבר דבר של חולין ובעו"ה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שבכל עיר ועיר אין יכולין למחות להעם ונעשה להם כהיתר בעו"ה וי להם וי לנשמותיהם ואיך יעלה תפלותיהם למעלה והיא מלוכלכת במיני חטאים ואין קטיגור נעשה סניגור.

הילקוט פלאות מוסיף שבעוון שיחה בטלה יכול להיות שגם התפילות של המתפללים בכוונה לא יעלו.

הספר דרך משה כותב אם תירצו למנוע עצמיכם ואת בניכם מן הדבר מנעו עצמיכם מן ההיגיון שלא תדברו בביה''כ שום דבר בטל, ועתה בעוונותיו הרבים רבים ככולם נכשלים בדבר הזה ונעשה להם כהיתר.

הזוהר בפ. תרומה כותב תָּאנָא, עַל ג' מִלִּין מִתְעַכְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא. עַל דְּעַבְדִין קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא. וּמְהַדְּרֵי אַנְפַּיְיהוּ מִן שְׁכִינְתָּא, וְעַל דִּמְסָאֲבֵי גַּרְמַיְיהוּ קָמֵי שְׁכִינְתָּא. וְכֻלְּהוּ אוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָא דִּילָן. נימצא שעוון שיחה בטילה גורם לעיכוב הגאולה.

ובספר קב הישר (פ''ג) כותב וּמִזֶּה תּוּכַל לְצַיֵּר הַפְּגָם, הַמְדַבְּרִים דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקוֹם קְדֻשָּׁה, הַמְיֻחָד לִהְיוֹת מָלֵא בְּהֶבֶל שֶׁל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְתַחֲנוּנִים. וְאַתָּה רְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, פָּרָשַׁת תְּרוּמָה (דַּף קלא, ב) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מָאן דְּאִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא — וַי לֵיהּ וְכוּ', וְאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא דְּמַלְכָּא. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. (עַיֵּן שָׁם, כִּי קִצַּרְתִּי מְאֹד, בַּאֲשֶׁר שֶׁהָעֹנֶשׁ יוֹדֵעַ כָּל אִישׁ, בְּסִפְרֵי מוּסָר שֶׁקָּדְמוּ לִי). וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ, יוּכַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִגְדֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר חֹל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כִּי בְּעָווֹן קַל כָּזֶה לֹא יִהְיֶה לוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא לְדַבֵּר דִּבְרֵי לֵיצָנוּת אוֹ רְכִילוּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲשֶׁר דִּירַת הַשְּׁכִינָה שָׁם הוּא, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְאִם בְּנֵי אָדָם אֵינָם נִזְהָרִים מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ וּרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — הוּא גּוֹרֵם שֶׁהַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִיִּשְׂרָאֵל.

גם הלחם תודה והמהר''י באסאן אומרים שאין ספק שהשכינה בגלות מפני עוון שיחה בטילה בביה''כ.

גם הזכור למרים אומר זאת.

שאלנו למה אליהו לא ניכנס למערה כדי לבשר את ר' שמעון בר יוחאי שמת הקיסר ורק מבחוץ אמר, הרי כל יום היה נכנס פעמיים כדי ללמוד איתם, אומר הרב רוזנבלום אליהו הנביא לא רצה להכנס כי במקום שלומדים תורה לא מדברים דברים בטלים.

בספר אהל משה (עניני המקדש והגלות) מביא בשם הרב מתתיהו סלומון (משגיח לייקוד) על גזירת שנות ת''ח ת''ת שהיה גזירה קשה על עם ישראל ונהרגו אלפים והתויו''ט שאל שאלת חלום ואמרו לו שזה משום שיחה בביה''כ ואמר הרב סלומון שלא היתה הגזירה בגלל השיחה אלא השיחה גרמה שלא יתקבלו התפילות, וז''ל הספר אהל משה: השו''ע (או"ח סי' קכד סעי' ז) הכריע דינו של המדבר באמצע חזרת הש"ץ וז"ל גדול עוונו מנשוא עכ"ל ביטוי חריף מאד שלא מצאנו כמוהו אפילו אצל מחלל שבת.

ידוע ג"כ מה שכתב בעל תויו"ט עפ"י דברי רבינו יונה שהגזירות האיומות של שנות ת"ח ת"ת שנהרגו ונשחטו אלפי קדושי עליון באו משום שזלזלו בכבוד בית הכנסת ע"י שדיברו בהם דברים בטלים (כך אמרו לו בחלום אחר שהרבה בתפילות ותעניות) הביטוי גדול עוונו מנשוא נלקח מן הפסוק בפרשת בראשית (ד יג שם) תמה קין על העון הפלילי של הריגת אחיו הבל שהיתה רציחה של חלק גדול מיישוב העולם באותו זמן ועכ"ז תמה קין האם גדול עווני מנשוא.

פירש"י וז"ל אתה טוען עליונים ותחתונים ועווני אי אפשר לך לטעון עכ"ל אמנם המדבר בשעת חזרת הש"ץ נחתך דינו מיד שגדול עוונו מנשוא הביאור בזה שזלזול בתפילה גורם למעט כוח התפילה שתוכל להושיענו מצרותינו כשהאדם פונה בעת צרתו לבוראו וצועק אל ה' יתברך הבטחתנו שבכל קראינו אליך תושיענו עונהו הקב"ה היכן היית עד היום דברת בשעת חזרת הש"ץ דברת דברים בטלים דברים של מה בכך במקום מקדש מעט אם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי עצם החטא של דיבור בביהכ"נ לא גרמה לשחיטות ת"ח ת"ח אלא מנעה מתפילות ישראל להיות להם כח להגן עליהם.

הרב ברוך רוזנבלום - פרשת במדבר. צפו