כלום לא בידיים שלך - השלך הכל על בורא עולם!

בפרשת השבוע מתוארים דבריו של משה אל בני ישראל, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶם וְרִֽיבְכֶֽם". מפרש רש"י: 'משאכם – מלמד שהיו אפיקורסים'.

והשאלה נשאלת, היכן מרומז בתיבת 'משאכם' שהיו אפיקורסים?

מעשה בעני שהיה מהלך בצידי הדרכים כשתרמילו על גבו, עבר לידו אחד העשירים כשהוא נוסע במרכבתו ההדורה, וראה את ההלך עייף ויגע מעמל הדרך והמשא, לכן קראו לעלות על עגלתו. והנה הוא רואה שאף בשהותו על העגלה ממשיך ההלך לישא את משאו הכבד על גבו – וכל גופו כואב מטורח המשא.

תמה העשיר בפניו – מדוע לא יניח מעלת כבודו את תרמילו וחבילתו הכבידה על קרקע העגלה? ויען המסכן, וכי לא די בכך שהנני מטריח את מעלת כבודו לשאת אותי מרחק גדול כזה, האם יש צדק בכך – שאעמיס גם את משאי על עגלתך, אין זה אלא מן היושר שהעגלה תישא רק אותי, ואילו את המשא הכבד אשא בעצמי... 

נצטחק העשיר, ואמר, שוטה שכמותך! וכי כעת אין עגלתי נושאת אותך ואת תרמילך גם יחד, אינך מועיל במאומה בנשיאת המשא בעצמך, מדוע תיגע לריק להחזיק המשא עליך. כיוצא בזה, אדם הדואג – שאינו משליך כל יהבו על ה' בחשבו - לא אטריח כל כך את הבורא – אלא אשא בעצמי חלק מדאגותי, ובזה אסייע לבורא כביכול לישא אותי... הרי זה שוטה גמור...

כאותו הלך שחושב שמיקל מעל גבי העגלה, הרי אף לדברך – עדיין אתה וכל משאך נמצאים כביכול על הקב"ה, ומדוע תיגע לריק בדאגות מיותרות...

אדם המרגיש 'ַֽמשַּֽׂאֲכֶם' – שהמשא שלו הוא, שהוא לבדו נושא את עול פרנסתו, את עול הרפואה, עול השידוכים, עול החינוך והנחת, עול הבית על כל צרכיו, ושאר הצטרכויותיו המרובים, ובעצמו נושא את משא צרותיו הקשה עליו מנשוא, הרגשה זו אפיקורסות גמורה היא, כי המאמין בה' יודע אל נכון שהקב"ה נושא על גביו כביכול אותו ואת כל מנין חבילת צרותיו, ומה לו להתאונן כל כך, ישליך על ה' יהבו – משאו, והוא יתברך שמו – יכלכלהו.