הרב מנחם וייס: "הזמן שמסוגל ביותר!"

הרב מנחם וייס לפרשת דברים: 
מורי ורבי הרה"ק מסלונים זי"ע, שבימים אלו חל יום ההילולא שלו, הרבי היה תמיד מאיר פנים, צורתו הקדושה הקרינה תמיד שמחה אושר, רוגע, ומתינות. 
זוכר אני שעברנו בליל יום הכיפורים, לאחר תפילת כל נדרי. להתברך ביום הקדוש, פניו היו מאירים וקורנים עם ארשת של שמחה ורוגע מוחלט, שנסך בנו תקווה עצומה ביום הדין לחתימה טובה,

אבל אחת בשנה בתשעה באב הכל היה שונה אצלו, כאב, אבל, מרירות, ארשת פניו הקדושות שידרו חורבן. היה יושב שפוף בליל תשעה באב באמירת מגילת איכה ישבה בדד, בתחושת בדידות, לא עוד פנים מאירים ושמחים, ביום תשעה באב היה מקונן עד שעות הצהרים, גם במרומי גילו ובחולשתו הגדולה. במבט עיני עיני ירדה מים אין לה מנחם, היה מקיף את ירושלים העתיקה בליל תשעה באב, לקיים סובו ציון והקיפוה, והינו חשים את תחושת הצער והקושי של הרבי נתיבות שלום זי"ע. 

כך זכורני את מרן הרב עובדיה יוסף זי"ע ביום תשעה באב, בוכה ומקונן שעות ארוכות בדמעות שליש על חורבן בתי המקדש. 
כך זכורני את המקובל רב הכותל רבי יהודא גץ זי"ע כולו סהרורי, בוכה ומקונן ליד אבני הכותל שכה היה חביבים עליו, שריד בית מקדשינו. ביום תשעה באב מידי שנה.זכורני את הרב המקובל הרב זוסמן זי"ע, שמאז מלחמת ששת הימים לא זז מהכותל המערבי, בכל לילה היה עורך תיקון חצות בבכי, בכאב, כאחד שחרב עליו עולמו ממש.ובליל תשעה באב לא היה שייך לעמוד במחיצתו מרוב הכאב, הסבל והבכי שהיה מנת חלקו, 

זכורני את המקובל רבי ניסים דיין זי"ע שמדי יום שלישי, היה עורך בכותל תפילות, פיוטים, סליחות לבנין בית המקדש. ובשבוע שכזה בימי תשעת הימים, עין לא נותרה יבשה, לשמוע את הזעקה הגדולה והמרה, על שלא זכינו בבנין בית המקדש השלישי. 

כך נראה היה אצל כל גדולי ישראל הכמיהה, הכיסופין, הצמאון, החסרון בחורבן בית המקדש, מה איתנו? ח"ו מלקטרג, אבל איפה אנחנו בתחושה של אלפיים שנות גלות? ובפרט בימים אלו! כשלאדם יש צרה פרטית פרנסה, בריאות, שלום בית וכדומה, מבקש גאולה! כדי שהפרנסה שלי תיסתדר יחד עם שאר הבעיות. באחד השיעורים שלי, לאחר השיעור עשינו "מי שברך" זה מבקש ילדים, זה מבקש זיווגים וכו', היה אחד שביקש משיח, גאולה, מאוד התפעלתי.

ניגשתי ואמרתי לו: אכן זכית שזה הדבר שהכי חשוב לך, אני מקנא בך. אמר לי תראה הרב. לי יש כל כך הרבה צרות שרק גאולה ומשיח יכולים לעזור לי, שוב המבט על משיח, שיפתור לי את דאגת הפרנסה, השלום בית, אנו צריכים להגיע לדרגה של גדולי ישראל לקונן, לבכות, מבלי לערבב נגיעות אישיות. 
לבקש גאולה ומשיח נטו!! 

גדולי ישראל חיו והבינו את החורבן מזוית שונה לחלוטין, שכינתא בגלותא, וכל ההשלכות בגין זאת, אין לנו קרבן תמיד בוקר וערב. אין לנו כהן גדול בעבודתו ולויים בשירם ובזמרם, אין לנו קירבת אלוקים - "ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים", על זה היה דווה ליבינו, על אלו חשכו עינינו, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". 

ירושלים למרות אלפיים שנות גלות, היא דבר חי שאין השכחה שולטת בו, כשנכנס אחד החסידים להרה"ק מאפטא זי"ע, תינה לפניו את כל צרותיו והיה נראה לחסיד שהרבי אינו משתתף בצערו דיו, אמר לו הרה"ק מאפטא חיכיתי שתכניס בסאת יסוריך ומכאוביך, את זה שלא הקריבו היום את קרבן התמיד. יהודי באשר הוא חייב כל השנה לכאוב ולא להשלים עם חורבן בית המקדש.

שלש פעמים ביום אנו מבקשים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", בשבת קודש בקדושה אנו מבקשים: "ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך עלינו מהרה כי מחכים אנחנו לך, מתי תמלוך בציון, בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון, תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך, לדור ודור ולנצח נצחים", שבוע זה, ושבוע הקרוב הבא עלינו, שעם ישראל מעוררים ביתר שאת וביתר עז, את הכיסופים האמיתיים לגאולה ולמשיח נטו, בלי לערבב גחמות אישיות ופתרונות לבעיות האישיות שלנו, זה הזמן המסוגל ביותר לזכות לבנין בית המקדש השלישי, ולביאת המשיח.
שבת שלום ומבורך!