טור דעה: חזון אחרית הימים: "השנה האויב חדר פנימה"

"גאולה". כמה שנאתי את המילה הזו בתור ילד
כמה לא אהבתי את הדיבורים על המשיח ועל הגאולה שבפתח.

כל מחזיר בתשובה מתחיל היה מתאר באפוקליפטיות את חזון אחרית הימים, כל רב שהיה מנסה לעורר את תלמידיו היה מספר שאוטוטו הוא בפתח, 'הנה הנה משיח בא', חייבים להיות מוכנים. וכל חודש אלול היה מישהו שיוצא בקמפיין "השנה תהיה גורלית", כל שנה, עד היום.

חלאס, אמרתי לעצמי. כמה כבר אפשר לצפות? כמה כבר אפשר להאמין?
"משיח לא בא, משיח כבר לא מטלפן".

כל פעם שהיו מדברים על גאולה או משיח הייתי מתנער, מתחמק, מרגיש לא נח.

היו שנים שאפילו חשבתי שזו סתם איזו תקווה שאנשים נתלים בה כדי לעבור תקופה קשה בחיים
אבל לא, זה לא יקרה.
אם זה לא קרה עד עכשיו, למה שיקרה דווקא היום?

ככל שגדלתי היה לי נח לתרגם את הדיבורים על הגאולה לגאולה עצמית ופרטית של כל אדם, נתליתי בטקסטים של מאיר אריאל והרב קוק, תיבלתי בציטוטים מהתניא ומתורת רבי נחמן, אבל משיח? אף פעם לא היה אצלי בראש סדר העדיפויות.
מודה, לא ציפיתי לו.

כל פעם כשהיה מגיע בין המצרים היה קשה לי להתחבר לקונספט, לדבר על אהבת חינם זה סבבה, זה "איני" זה הולך היום. אבל איך אפשר לבכות על בית שחרב? איך אפשר להתאבל על חרבן בית המקדש שלא הייתי בו אף פעם ולא חוויתי מעולם? ועוד לצפות שיבנה השלישי? 
רחוק, רחוק ממני.

השנה לראשונה בחיי אני מרגיש שלא נותרה לי ברירה. הכל התנפץ, כל המשענות שלנו קורסות בזו אחר זו, אין אף אחד שיכול לצפות פני עתיד. וההווה? יכול להיות גרוע מזה?

בגל הראשון עוד הייתה תקווה, התלכדנו, התמרפקנו, אמנים הופיעו על המסכים, ילדים שרו במרפסות, הדגל התנופף והיה לנו על מי לסמוך. "מדינות רבות בעולם התייעצו איתנו על ההתמודדות עם הנגיף", ההנהגה תפקדה כמו שצריך והיה לכולנו את הביטחון שהנה, אוטוטו זה עובר ויהיה לנו מה לספר לנכדים.

אבל הפעם? אנדרלמוסיה. אנרכיה ברחובות, שלטון שעסוק בעצמו ומיליוני אנשים ללא אופק תעסוקתי.

השיח ברשתות הפך לרדוד ומגעיל, כמויות של שנאה ורפש מכל הצדדים, כולם חובטים בכולם והנהגה פוליטית כושלת שבמקום לגלות מנהיגות ולהרגיע את הרוחות מתדרכת מידי בוקר נגד עצמה.
אנרכיה.

בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

בפעם הקודמת עוד היה לנו על מי להישען, היה לנו במי לתלות תקוות, הפעם – לא נותרה לנו ברירה:
אין לנו על מי להישען – אלא על אבינו שבשמיים.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגיש שאני ב א מ ת מצפה לגאולה,
פעם ראשונה שאני מבין איך שנאת חינם יכולה להחריב את הבית וכמה אנחנו צריכים להתפלל שייבנה כבר הבית השלישי שיאחד את כולנו

פעם ראשונה שאני באמת מצפה למשיח.

כל שנה יש אסונות בתקופת בין המצרים, הזכרונות של הפייסבוק מעלים לי פוסטים משנים קודמות שבהם קברנו חיילים, שהינו במקלטים והתגוננו מפני מתקפת טילים

השנה האויב חדר פנימה, לתוכנו, נגיף קטן של שנאה שעושה בנו שמות.
חייבים לעשות הכל כדי לנצח אותו, לשלב ידיים, להתאחד, וכן, להתפלל לגאולה.

לא מאמין שאני אומר את זה 
אבל אני אשכרה מחכה למשיח!

בניהו יום טוב

חזו לפני אלפי שנים: התגשמות הנבואות. צפו