הנהגות גדולי ישראל בשעת מגיפה

ר' יוסף זונדל מסלאנט אבי תנועת המוסר, נספה במגפת הכולרה, אור לג' מרחשון בשנת תרכ"ו (1865) בגיל 79, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. לאחר מותו שימש חתנו, ר' שמואל סלנט, כמורה הוראה, עד שהתמנה באופן לא רשמי כרב לקהילה האשכנזית בירושלים.

מסופר על תלמידו ר' ישראל סלנטר שביום הכיפורים בשנת תר"ט (1848) הוא עלה לבימה בבית הכנסת הגדול בווילנה, הוציא יין ועוגות, קידש ואכל לעיני הקהל, ובכך שימש דוגמה אישית להוראתו ההלכתית.

הרקע לסיפור זה הוא מגפת הכולרה שהשתוללה אז בווילנה, כשהרופאים מזהירים שלא לצום מחשש הידבקות במחלה עקב חולשה.

ר' ישראל הקים אז קבוצת אברכים שיעסקו בעזרה לחולים, ופעל רבות בתחום זה של הצלת נפשות. כשהרופאים הורו שהצום מסוכן – הדפיס כרוזים בכל וילנה שלא לצום ולאכול ביום כיפור.

הוא גם פרסם בעצה אחת עמם הוראה שלא להאריך בתפילה כדי שהציבור לא ישהה זמן רב מדי בצפיפות בבית הכנסת, מה שעלול לגרום להידבקות. בנוסף לכך, הכינו בכל בית כנסת פרוסות של עוגה פחות מכשיעור.

בהיותו רב בזוימל, הרב קוק, כשפרצה שם מגפת הכולרה, הורה לאכול "אכילה קלה" (לא מפורט האם פחות מכשיעור או יותר) ביום הכיפורים, ועשה כך בעצמו בבית הכנסת בזמן התפילה והקהל בעקבותיו.

בספר שדי-חמד של רבי חיים חזקיה מדיני מחברון הוא אומר על הכולרה בשנת תרכ"ו (1865): "הרופאים צווחו ככרוכיא שאם יתענו יש סכנה אפילו לבריאים. וכתב שהיה מהסס להורות שום היתר ביום הקדוש הזה, כי בטחוננו באלוקינו יתברך שמו שומר ישראל. ואף שנודע כי בערי אשכנז הורו היתר בזה – לא מלאני ליבי להורות לא איסור ולא היתר רק ציויתי שלא להטריח הציבור ברוב פיוטים וניגונים. שבח לא ל ית', לכל בני ישראל היה אור במושבותם ולא מת אחד באותו היום (כי אם קצת מאותם שנלקו מקודם) ויהיה לנס לעיני העמים והשרים".

בקתדרה מובא מחקר מרתק ע"י זלמן גרינברג. נכתב בו כי בזמן מלחמת העולם הראשונה ומגיפת הבהרות "ההשלכות של התחלואה והתמותה על החיים בעיר חרגו מכל מה שהיה מוכר במגפות קודמות, והיו להן השפעות גם על הקהילה היהודית.

"למשל כבר בחודש יוני 1915 ניתנה הוראה לקהילה היהודית לשנות את המנהג להוביל את המתים על אלונקה ולהתחיל לקבור את המתים, כמקובל אצל המוסלמים והנוצרים, בתוך ארונות עץ ואבץ, כדי למנוע הפצת מחלות.

"חרף התנגדות האדוקים חזרו מפעם לפעם על ההוראה, במיוחד כאשר התגברו המחלות. בהוראת השלטונות ולאחר התלבטות רבה נסגרו בתי הספר בפסח 1916 בגלל הטיפוס, נפתחו מחדש לקראת שבועות, ונסגרו שוב כשפרצה מגפת הכולרה ביולי אותה שנה.

"עקב המצב ובגלל חומרת מגפת הכולרה התירו רבנים לחולים ולחלשים לאכול ולשתות בימי הצום של י"ז בתמוז וט' באב 1916 שחלו בשיא תקופת המגפה."