אמן: כל ההלכות והמעלות שבענייה אחרי הברכות

מספר הלכות בעניית 'אמן':

1. השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו 'אמן'. (שו"ע רטו, א)

2. מי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. ואמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כוחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". בגמרא מבואר שהכוונה במילת 'אמן' זה 'אל מלך נאמן', כלומר שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.

3. עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' – בכל כוח כוונתו. יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך. אך אם רוצה להגביה את קולו יותר, כדי לעורר את השומעים שיענו גם הם, מותר (מ"ב מז).

4. אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. הסיבה היא שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ולעומת זאת העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה.

5. המילה 'אמן' בגימטריה היא שני שמות קדושים, ומי שאומר אותה בכוונה מתרומם אל תכלית האמונה.

6. בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל, "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

7. עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

8. לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).

9. צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).