יצאתי ממצרים!

במסכת פסחים נאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", שנאמר: "והגדת לבנך... בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם". אכן, חייב כל אדם להרגיש כאילו הוא זה שנגאל, שאם לא כן, כיצד ייראה סיפור יציאת מצרים שיספר לבניו והמסר לדורות הבאים? איך נשמע סיפור, ולו המרגש ביותר, כשהוא לא מסופר על ידי בעליו, זה שחווה את הדברים? ברור שלא באותה מידת עניין. זאת, משום שאדם שלא חש את עומק הנס לא יצליח להעביר את הדברים בצורה הנכנסת ישירות אל הלב.

אפשר להשוות זאת להלכה מדיני שבת: כלי ראשון נחשב למבשל ואילו כלי שני בדרגת חום פחותה. ובאותה מידה, דברים היוצאים מן הלב בודאי יכנסו אליו. אך דברים היוצאים רק מן הפה אפילו לאוזן לא יכנסו. הדברים חייבים לנבוע מהלב. שכן, גם אותנו גאל הקב"ה בגאולת מצרים. אומר בעל ה"נתיבות שלום", שגלות מצרים היא שורש כל הגלויות וגאולת מצרים היא שורש כל הגאולות.

ובכן, התורה אינה מספרת את סיפור יציאת מצרים לשם סיפור מעניין, אלא כדי לסמל את גאולתו הפרטית של כל אחד מישראל. עיקר עניין יציאת מצרים הוא כאשר אדם יוצא ממאסר היצר ונכנס לקדושה. מצרים היא לשון "מֵצרים", מצרי היצר שהאדם שבוי בהם. לכן חובה עלינו לקיים את הנאמר: "למען תזכור כל ימי חייך", כי בכל יום ויום נותן הקב"ה כוח ליהודי לצאת ממצרים הפרטית שלו. ומי שאכן חפץ לעבוד את השם יתברך, צריך לדעת שכל מה שעבר על עם ישראל מיציאתם ממצרים ועד לקבלת התורה וכניסתם לארץ ישראל, הכל עובר על היהודי הרוצה לזכות לחיי העולם הבא. ובפרט בתחילת הדרך, בזמן שחפץ להתעורר ולהתחזק בעבודת ה', אזי מתגברים עליו כל המניעות.

על אותו עיקרון שנאמר על עבודת הפרך במצריים: "תכבד העבודה", שזו הייתה כבר התחלת הגאולה, כשהעבודה נעשתה קשה מתמיד וכמעט מייאשת, אז הסתמן לו האור בקצה המנהרה. מדוע? כי ברגע שהיצר הרע רואה שבא צדיק אמיתי, בחינת משה, אל היהודי ורוצה להוציאו מגלות נפשו, אז הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו את עול העולם הזה, תאוות וקשיי פרנסה, עד שהאדם מתחבר למקומו ואולי גם חש כי טוב לו עם עבודת הפרך הזאת, כמו אותם ארבעה חמישיות מבני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים.

ואז, קשה לזוז מאותו מקום שחשים מושרשים אליו ולשוב לקב"ה. וכאן בא רבי נתן מברסלב זצ"ל ומזכיר לנו שדרכם של ישראל, עם קדוש, היא ש"הם תופסים אומנות אבותיהם בידיהם. ובכל פעם הם צועקים אל השם ועל ידי זה הם מכניעים בכל פעם את פרעה וחילותיו, שהם הסיטרא-אחרא (הצד האחר) וכיתותיהם. ואף על פי שהם מתגברים עליהם שוב, הם לא נכנעים להם. וכך גם ראינו במצרים אצל פרעה, שבעשרת המכות שהביא עליו השם, הוא לא נכנע מיד להוציא את עם ישראל מארצו, אלא כל מכה שבאה עליו רככה לו קצת את הלב, אך לאחר מכן הכביד ליבו וחזר להתגבר.

וגם אחרי מכת בכורות כשכבר רץ בעצמו לחפש את משה ואהרן בלילה, כשרק כותנתו לעורו וצעק עליהם שיצאו ממצרים באותו רגע, גם אז התחרט. ואחרי שיצאו, החל לרדוף אחריהם עם כל חילותיו כדי להחזיר אותם. כך שבני ישראל היו שרויים במצב ממש מעורר אימה, כאשר המצרים מאחוריהם ולפניהם ים עצום ורחב, מהצדדים חיות רעות, נחשים ועקרבים. ממש כפי שמתאר שלמה המלך בשיר השירים: "יונתי בחגוי הסלע". יונה קטנה ומסכנה שכה רדופה ונתונה לחסדי עזים ממנה ואינה יודעת היכן לשים את פעמיה, ומרגוע אין לכף רגלה החוששת.

מדברי רבי נתן אנו מבינים שזה בעצם מה שעובר על האדם בכל רגע נתון, כל אחד כפי דרגתו, יכולתו והשגותיו. בדיוק כמו בקריעת ים סוף, כאשר לעם ישראל לא נותרה כל ברירה חוץ מלצעוק אל השם יתברך, עד לרגע בו נבקע הים ובני ישראל צעדו ביבשה שנוצרה בחובו. רבי נתן מברסלב זצ"ל, מסביר שהמים הזידונים מקבילים להרהורים רעים.

זאת, משום שבעת שהגלים מציפים אין אפשרות לברוח, לא קדימה ולא לצדדים, בכל מקום ישיגו אותך הגלים העצומים. וכן במחשבות שאותן אין שום אפשרות לעצור כמו שניתן לעצור באמצע עשיית מעשה. ההרהורים סוחפים כגלים המאיימים להטביע. ואם הם כבר תקפו אותך, לא תהיה אפשרות להשתחרר מכבליהם. וכך, כשהים מאיים, המצריים רודפים בהמוניהם ובצדדים חיות רעות - אין מנוס חוץ מלשאת עיניים לשמים ולהרים את הקול בצעקה חובקת עולם: "אנא השם הושיעה נא! איני יכול על כל אלה לבדי!". ואז השם יתברך, אבא רחום וחנון, קורע את הים בלי שום הסברים מדעיים, ללא יכולות טבע מסוימות, ומעמיד את המים השוצפים כקירות. קריעת ים סוף היא ההתחזקות הגדולה שהקב"ה שולח לכל יהודי כשהוא שנמצא בפרשת דרכים, נסער ומבולבל ואינו יודע לאן לזוז. אלו הכלים שניתנים לאדם כדי שיעמוד במסע ולא יסתכל לאחוריו כלל, לכיוון המחשבות המבלבלות המושוות למצולת ים הסוחפת אליה, וכדי שיוכל ללכת בתוך הים ביבשה, שזוהי הדרך הקדושה, הכוללת תורה ותפילה וכו'.

וזה מה שנאמר (שמות ט"ו): "דבר אל בני ישראל ויסעו". השם אמר למשה שיורה לבני ישראל לקפוץ אל הים ולא להסתכל לאחוריהם כלל. ואכן כך היה. הם נכנסו אל המים השוצפים באמונה תמימה ושלמה. והמים הציפו אותם עד לגובה אפם וכמעט שהתגברו עליהם. אך בכוח התורה והתפילה הם התקדמו עוד והשם יתברך, כשראה שעושים את שלהם ובחן את חוזק לבבם, שהם אינם מניחים את חובתם ועבודתם על אף שהבלבולים מאיימים להשקיעם בתוכם, חמל עליהם ובקע להם את הים.

כיצד יוכל האדם לגאול את נפשו ממצרי הגלות? בפרשת בא נאמר על קרבן פסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו". ושואלים: מה עניין המצה והמרור? מה הקשר בינהם? ה"מרור" הוא חלק בלתי נפרד מה"מצה". כלומר: הגלות היא חלק בלתי נפרד מן הגאולה. ורק בזמן שנגאלים, מבינים עד כמה מרה הייתה הגלות. כשנמצאים בתוך ה"מרור" לא מרגישים עד כמה הוא מר.

וההוכחה לכך היא, שארבעה אנשים מתוך כל חמישה לא רצו לצאת ממצרים, ארץ העבדים. הם העדיפו להישאר במקום המוכר שכבר לא היה נראה להם כל כך גרוע, הם חשו די בנוח במקום הגלות והטומאה. זאת הסיבה שמצרים מכונה: "בית עבדים", מכיוון שהרגישו שם "בבית". אנו נתונים בעומק הגלות המרה, שקענו בה עד לצוואר, לכן אנו שוכחים להעתיר על הגאולה. אנחנו מתנהגים כמו אותו בן מלך שהודח מעל אביו בשל חטאיו. וכשרצה המלך לחון אותו, הוא שלח לשאול אותו למה הוא זקוק ונתן לו את הזכות לבקש ככל שיחפוץ. הבן יכול היה לבכות ולבקש בחרטה שיחזירו אותו לארמון, לומר שרע לו בגלות, אך הוא העדיף לבקש זוג מגפיים ואדרת כבשים. ועל זה אומרים: "ותעל שוועתם מן העבודה" - בקשותיהם ושוועתם של עם ישראל נסובו בענייני העבודה, הם שכחו לבקש על הגאולה. זוהי התשובה לאדם הרוצה לגאול את נפשו: עליו להשתוקק ל"מצה" - לגאולה, וכך בעז"ה יזכה! הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"