חגיגה משמחת בתחילת המאה ה-20 הפכה לטרגדיה של ילד אחד

בית חינוך עיוורים בירושלים, שהפך עם השנים לאחד המוסדות המוכרים ביותר בתחום בישראל, מציין בימים אלו 116 שנים להקמתו. מטרתו היא הוראה ושיקום של בני נוער ובוגרים שלוקים בעיוורון ובעלי צרכים מיוחדים.

מנחם מיכלסון: "מי שאחראי להקמת המקום הוא נער בשם שבתאי ניסנבוים שהתעוור כשהלך לראות את הגעת הרכבת הראשונה לתחנה בירושלים, מאורע משמח במיוחד בתקופה העותמאנית. אלא שאז בלם הקטר, העיף אבני חצץ בעוצמה, והילד התעוור. כעבור מספר שנים הוא עבר בסימטה צרה בעיר העתיקה, אחרי גשמים רבים שירדו באותו הלילה, ופתאום הוא נפגע מגמל שהשתולל ושעט ברחוב. הילד העיוור נפל על הרצפה ונחבל".

מי שסייע לאותו הילד היה הסוחר נחום נתנזון, שתהה מדוע הילד לא נמצא במסגרת חינוכית או תעסוקתית. כשגילה שאין מקום כזה, הוא החליט יחד עם חבריו חיים מיכל מיכלין, מנחם וולפינזון, ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי ואברהם משה לונץ, עיוור בעצמו להקים מסגרת חינוכית לילדים בעלי המוגבלויות, על מנת שלא ישוטטו ברחובות.

המוסד הוקם בתחילה ברחוב הנביאים ולאחר מכן הועבר ב-1932 לרחוב דגל ראובן, בשכונת קריית משה, שם הוא נמצא עד היום. המקימים, חרדים בדעותיהם ובמנהגיהם, שאפו לחנך את התלמידים ברוח היהדות – תפילות, שבת, כשרות וחבישת כיפה מתוך מטרה שיוכלו לשלב תורה ומלאכה באופן עצמאי, למרות הקשיים שבהם הם מצויים.

כיום יש במוסד שתי חטיבות:  החטיבה הראשונה היא חינוכית-שיקומית שכוללת בית ספר, פנימייה ומערך טיפולי שיקומי לילדים ולנוער. השנייה היא החטיבה לשירותי קהילה שמעניקה שירותי טיפול שיקום ומסגרת חברתית למבוגרים ולתלמידים צעירים שמשולבים בחינוך הרגיל.