"שגם אם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו כמו ביום הכיפורים": משמעותו של צום עשרה בטבת

על צום עשרה בטבת כותב הרמב"ם שהוא היום בו סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. על המצור מסופר באריכות בנביא, דבר שהביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש וגלות בבל. גם בספר יחזקאל נאמר שהקב"ה ציווה עליו לרשום לזיכרון יום זה, דבר המורה על חשיבות התאריך והמאורע שאירע בו. חלק מפוסקי ההלכה מסיקים מכך, שצום עשרה בטבת הוא כה חמור, שגם אם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו כמו ביום הכיפורים, דבר מיוחד לעומת כל התעניות.

ונשאלת השאלה לכאורה, הרי חורבן הבית והגלות אירעו בתאריכים אחרים, מאוחרים יותר, ולזכרם נקבעו שאר הצומות. מה אם כן, החומרה המיוחדת ביום שבו רק התחיל המצור, עד כדי כך שהוא חמור יותר מן הצומות שנקבעו על חורבן הבית? הרי בזמן המצור, עדיין היתה ירושלים כולה בשלמותה, ואפילו עבודת הקודש בבית המקדש נעשתה כרגיל, ומדוע מחמירים כה בתענית המסמלת את תחילת המצור?

אנחנו לומדים מזה שהפתיחה וההתחלה, גם היא קטנה ופעוטה לכאורה, הדבר מהווה דבר חשוב מאוד. שכן כל ההמשך תלוי בפתיחה ובצעד הראשון. אסור לאדם לזלזל בתופעות קטנות שנראות לנו לא חשובות, כי בסופו של דבר עלולות הן להביא את התוצאות החמורות ביותר.

המשמעות הסמלית העמוקה שיש לעניין זה, הוא מוסר השכל ולקח חשוב לעבודת ה' ובהוראה מעשית לחיי היום-יום שלנו. יש אנשים שמזלזלים בדברים קלים בתורה ובמצוות, כגון במצוות שאדם דש בעקביו או על דקדוק קל של דברי סופרים, ולעתים מרשים לעצמם לוותר על דברים קלים כדי "להרוויח" מצווה גדולה, ואת זה לימדונו חז"ל מצום עשרה בטבת, שהתחיל במצור והסתיים בחורבן. כך היא אומנתו של היצר הרע כפי שאמרו חז"ל: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. כדברי המשנה: עבירה גוררת עבירה.

מאידך, כאשר יהודי מקרב יהודי אחר אל התורה, אפילו בדבר קטן ובחיוך אוהב, הוא יכול לקרב אותו יותר עד שיחזור בתשובה שלימה. כי גם מצווה גוררת מצווה, וכל התחלה קטנה יש המשך ותוצאה גדולה, עד שבסופו של דבר יהיה יהודי שלם ברוחניות ובגשמיות.