עשרה בטבת נקבע ל’יום הקדיש הכללי’

במסכת כלה רבתי (פרק ב'. הובא ביתר הרחבה ב'אור זרוע הגדול' חלק ב' סוף סימן נ', ובמחזור ויטרי חלק א', סימן קמד) מסופר:

מעשה ברבי עקיבא שבהיותו מתבודד במדבר וחוזר על משנתו, פגש באדם אחד ערום ושחור כפחם רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו, גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, לשאלת רבי עקיבא על מעשיו במקום זה, ענה לו אותו אדם, מת אנכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים ושורפים אותי בהם, וכל כך למה, מפני שעברתי על כל מצות התורה, אמר לו רבי עקיבא, כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה להפטר מפורענות זו, אמר לו שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן הזה בן שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותו מן העונש.

שאל אותו רבי עקיבא על עירו ושער מקומו, ולאחר חקירה ודרישה מצא רבי עקיבא את בנו של האיש כשעודנו ערל ולא נימול, נטלו רבי עקיבא ומל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה, ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו רבי עקיבא בתענית ארבעים יום והתפלל עליו, עד שיצאה בת קול ואמרה לרבי עקיבא שנתקבלה תפלתו, ואז הלך ולימדו תורה וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון, והעמידו בתוך הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך, וענו הקהל אחריו, באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום ואמר לו, רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם.

ובספר 'אור זרוע' שם סיים: וכן מצא מורי רבינו אליעזר מגרמיזא בתנא דבי אליהו רבה שקטן יתום האומר קדיש מציל את אביו מן הפורענות. ע"כ.

ובזוהר חדש (פרשת אחרי מות דף מט ע"ב) איתא במעשה הנ"ל, שרבי עקיבא לימדו לומר ההפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימדו תורה עד שגדל בתורה ונסמך בתואר רבי, ואז נגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא ואמר לו, רבי, הקדוש ברוך הוא ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך, עטרוני בכתרם של צדיקים והושיבוני עמהם בגן עדן.

ובזוהר חדש (רות, דף פד ע"ג) מסופר מעשה כיוצא בזה, ומסיים שם, שהבן שנתחכם וגדל בתורה והוסמך הוא רבי נחום הפקולי, שנקרא כן על שם הכתוב (ישעיה כח ז) פקו פליליה, שהוציא את אביו מדין גיהנם. אמר רבי חייא בר אבא, כיוצא בזה אירע לרבי עקיבא.

ובספר ארחות חיים חלק ב' (עמוד תרא),ובכל בו (סוף סימן קיד דף פח ע"ב),נאמר במעשה הנ"ל, שאמרו לו בשמים שהצלת הנפטר תהיה אם בנו יאמר עליו קדיש, או שיפטיר בנביא, ועל ידי כך ניצול מדינה של גיהנם. וכן כתב הריב"ש בתשובה (סימן קטו). וכן כתב מרן הבית יוסף יורה דעה (סימן שעו). וכתב הרמ"א בדרכי משה, שכן כתב רבינו בחיי.

ורבינו חיים ויטאל בשער הכוונות (דרוש הקדיש דף טו ע"ב) כתב בשם רבינו האר"י ז"ל, שטעם אמירת הקדיש אינו כמו שחושבים המון העם שהוא רק כדי להציל נפש הנפטר מדינה של גיהנם, אלא יש בו תועלת רבה להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, ולכן גם בשבתות וימים טובים (שהרשעים מוצאים בהם מנוחה, ואין דנים אותם בגיהנם, כמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנ סע"ב) צריך לומר הקדיש. ושכן נהג האר"י ז"ל לומר קדיש ביום פטירת אביו בשלש תפלות מדי שנה בשנה.