במקום שהשכל נגמר

ישנו כלל בחיים: תמיד יהיה גבול להבנה שלנו את מעשיו של בורא העולם. ובמקום שהשכל, ההיגיון וההבנה נגמרים, האמונה חייבת להיכנס. מי שחושב או מקווה להבין את השם, לא ישיג אמונה. אפיל משה רבינו לא יכול היה להבין את השם. וכאשר ביקש מהשם שיראה לו את סוד דרכיו – "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ" (שמות, לג, יג), ענה לו הבורא: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, כ).במילים אחרות, לא תוכל להבין לעולם את דרך פעולתי, כיצד אני פועל ולמה אני עושה. במבט מקדים – לא תוכל להבין, רק במבט לאחור – רק לאחר שדברים נעשו. זו המשמעות הפנימית והמהותית למה שאומר השם: "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כג). אל תשכחו את זה, בזמן מבחן אדם לא יכול לדעת באמת או להבין שכל מה שנעשה אתו – הכל לטובה! אם היה מבין לכתחילה מדוע זה לטובה אז לא היה צריך לבחון אותו. הניסיון והמבחן היו מיותרים. כל מבחן או התנסות הם בהתאם לאיך שאדם רואה בשכלו את הניסיון, ולרוב הוא רואה אותם כדבר רע ומר. רמת הידיעה השכלית כבר מההתחלה שהכל לטובה היא דבר ששום אדם לא יכול להשיג, כי הבנת המצב בצורה ברורה כזו מצריכה מהאדם להיות ללא בחירה חופשית. לכן, אין זה משנה מיהו האדם – בין אם סנדלר פשוט או יעקב אבינו – שום אדם בעולם הגשמי-חומרי הזה המלא במבחני אמונה יכול לדעת מההתחלה שהכל לטובה. גם אם האדם הוא משה רבינו או רבי עקיבא! לכל אדם מצב של מבחן נראה בהתחלה כקשה או רע בזמן ההתמודדות. אבל אנו מצליחים להתמודד אתו על ידי שאנו מחזקים את האמונה שלנו, גם מבלי לדעת בשכל שהכל לטובה! בזמנים קשים, אל תנסו להבין מה קורה לכם, כי אז לא תצליחו למשוך את עצמכם לכיוון של התמודדות, אלא רק לכעס ומרירות. כאשר המצב נראה גרוע לכל הדעות מבחינה שכלית, האמונה תאפשר לכם להתמודד אתו ולהשיג צמיחה אישית עצומה. דרך עיני האמונה, הכל טוב! אנו לא בהכרח מבינים איך הכל לטובה, אבל אנו מאמינים שהכל לטובה. אל תחשבו שלנביאים הגדולים או לצדיקי הדורות, שהיו בדרגות רוחניות עצומות משלנו, היו חיים קלים בהתמודדויות שלהם עם מצבים מסוימים. הם נאלצו להתמודד עם מבחנים קשים שהיו כרוכים בסבל רב, מבחני אמונה בהתאם לדרגתם כמובן, אבל גם הם לא יכלו לראות מההתחלה שהסבל הזה הוא לטובה. בשכל זה נראה לא טוב! אבל הייתה להם אמונה שהכל לטובה. בזמנים מאתגרים, אם אדם חושב שכדי להאמין שהסבל או הקושי הם לטובה הוא חייב להבין בשכלו איך זה טוב, צפויה לו אכזבה גדולה. אדם כזה לא פעם מנסה לשכנע את עצמו שההתמודדות, הניסיון או המבחן הם באמת לטובה. אבל אז הוא נפגש עם אשתו, עם הוריו, עם חבריו או אפילו עם השכנים שמשכנעים אותו בהרמוניה מושלמת שהרעיונות שלו, איך לומר, עקומים... מכיוון שחסרה לו אמונה יציבה וקבועה, אמונה אמיתית, ואז הוא מאבד את היכולת להיות החלטי, מתחיל להתבלבל ושואל שאלות על כל דבר. אדם חייב להבין תחילה שהוא לא יכול מההתחלה להבין כיצד הניסיון הוא לטובה, אחרת לא יהיה זה ניסיון. למשל, מתאגרף אולימפי מבין שבמהלך האימונים הוא יכול לחטוף מהמאמן שלו מכה מפה או משם, לכן הוא לא מתלונן כאשר המאמן תופס אותו כשהוא לא 'על המשמר', מכיוון שהוא יודע שזה חלק מהתהליך של להיות אלוף. אך אם אדם הולך ברחוב ופתאום מישהו נותן לו מכה בלי שום סיבה, הוא לא יצליח לדעת איך ולמה זה אמור להיות לטובתו הנצחית. וכאן נכנסת האמונה בשלמותה. אמונה שלמה בהשם משמעה, שאנו מאמינים ללא שום ספק שהשם מוביל אותנו ושומר עלינו בכל פרט בחיינו, בהשגחה פרטית מלאה ומדויקת, והשם רואה מה שאתה לא מסוגל לראות. בקיצור, אמונה שלמה מעניקה לנו שקט בראש שהשם עושה הכל לטובתנו הנצחית, למרות העובדה שאיננו יודעים ורואים כיצד ואיך הוא עושה זאת. לכן אדם צריך כל הזמן לשנן ולומר לעצמו: "אני מבין שהקושי/סבל נראה כביכול רע. אני אפילו מרגיש כאב עצום. הניסיונות שלי כנראה גם בלתי נסבלים, אבל אני מאמין שהכל לטובה, למרות העובדה שאני לא רואה איך...' הרבה פעמים בשיעורים אני שר את השיר: "לא מבין כלום, לא מבין כלום, רק מאמין שהכל לטובה". ההבנה השכלית של מצבים קשים והתמודדויות תואמת למה שאנו שרים - "לא מבין כלום". וכשזה נראה באמת רע, "אני לא מבין כלום", אני יכול, למרות הכל, להאמין שהכל, אבל הכל, לטובה. בכל פעם שאדם מתמודד עם מבחן אמונה בחייו, עליו להבין שהוא לא יכול להבין איך אפילו הפרטים הקטנים ביותר של המבחן לטובתו. עליו להישען אך ורק על האמונה, כי רק כך הוא יצליח להודות להשם בכל מצב. הכרת הטוב, אמירת תודה לבורא עולם ממתיקה את כל הדינים מעל ראשו של האדם, ומשפיעה ניסים וישועות. יהי רצון שנזכה לראותם עם המון ברכה בחיינו, אמן.