הסיבה לשמה של פרשת ’ויחי’ על אף פטירת יעקב בה

אתם נכנסים לחנות ספרים ועטיפה של ספר אחד מושכת את תשומת ליבכם – ‘חייו של הרמב”ם’. בסקרנות אתם פותחים את הספר ומגלים שבפרק הראשון מסופר על פטירתו והלווייתו של הרמב”ם, וכל שאר הפרקים מתארים את האירועים שקרו אחרי מותו. זה לא מסתדר כל-כך עם שם הספר, הלוא כן?

הדבר הזה מופיע בדיוק בפרשת השבוע. הפרשה נקראת ויחי, אך מסופר בה על ימיו האחרונים של יעקב אבינו, על פטירתו, על קבורתו ועל מה שקרה אחרי מותו.

דבר דומה אנו מוצאים קודם לכן, בפרשת חיי שרה. הפרשה נפתחת במותה של שרה אימנו, בקבורתה, ובאירועים שקרו אחרי פטירתה.

מתברר שלפעמים דווקא עם פטירתו של האדם מתגלה מהות חייו. יש חיים רגעיים, שיוצרים אשליה של חיים אינטנסיביים ותוססים, אבל למעשה אין בהם ממש. הם כמו זיקוק שנדלק לרגע ואחר-כך כבה ולא נותר ממנו אלא אפר. חיים אמיתיים נמשכים הלאה, גם אחרי שהאדם כבר החזיר את נשמתו ליוצרו.

על יעקב אבינו אומרת הגמרא: “יעקב אבינו לא מת”. מוסיפה הגמרא ושואלת: וכי לשווא ספדוהו הספדנים וחנטוהו החונטים וקברוהו הקברנים? על כך באה התשובה: “מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים”.

חייו של יעקב אבינו נמשכים שלושת-אלפים וחמש-מאות שנה אחרי פטירתו, בדמות כל יהודי שממשיך את דרכו.

חייו האמיתיים של יעקב לא נקטעו עם פטירתו, אלא להפך, הם גדלו והתרחבו וחבקו את העולם כולו. לכן הפרשה נקראת ויחי, כי במובן מסוים דווקא אחרי פטירתו מאירה וזוהרת נצחיות חייו – “ויחי יעקב”.

המוות מביא לידי סיומם את החיים הפיזיים, אבל החיים הרוחניים אינם מסתיימים, אלא להפך. אדם שחייו האמיתיים היו חיים רוחניים לוקח אותם עימו לעולם האמת, וגם בעולם הזה החיים האלה נמשכים.

מי שהשקיע את חייו בחינוך בניו ותלמידיו לערכים רוחניים יצר חיים שיימשכו הרבה גם אחרי שהוא עצמו כבר לא יהיה בעולם הזה.

כשאנחנו לומדים את תורתם של התנאים והאמוראים, הראשונים, האחרונים ומאורי החסידות, אנחנו חשים את משמעותם של חיים אמיתיים. הם עצמם כבר נמצאים שנים רבות בגן עדן, אבל חייהם נמשכים ונובעים ומולידים חיים חדשים.

אנחנו מדמים לפעמים שהחיים הם ארוחה טובה, מכונית חדישה, בית מטופח. בני-אדם משקיעים מאמצים גדולים ברדיפה אחר היעדים החומריים האלה, ושוכחים שאלה חיים רגעיים, חיים של אשליה, בועה שתתפקע. החיים האלה אינם מביאים לאדם סיפוק אמיתי. מכיוון שאין בהם ממש, האדם חש באפסותם. לכן בני-האדם מחפשים תמיד גירויים חדשים ותרים אחרי האושר האבוד.

החיים האמיתיים הם החיים הרוחניים, חיים של אמונה ותורה, חסד וצדקה, ערכים והקרבה. כשהאדם מאפשר לנשמתו האלוקית לפרוץ החוצה – הוא זוכה לחיות באמת, חיים של אמת, שגם יימשכו לעד, בדורות ההמשך, עד ביאת משיח צדקנו.