ט"ו בשבט: מהי החשיבות של נטיעת עצים?

משמעות חג האילנות: 
- עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת ה'מעשר' לפירות העץ, מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ועכשיו מתחילה צמיחת הפרי. כמו-כן אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על אלו שחנטו לאחר-מכן. לפי הרמב"ם חנטה היא 'הבאת שליש' ולפי תוס' חנטה כפשוטה – נפילת הפרח והופעת הפרי. 

- לפיכך, פירות-האילן שחנטו אחרי ט"ו בשבט זה שייכים לשנה זו, לענין המעשרות, ואלה שחנטו שייכים לשנה הקודמת. דיני המעשרות חלים רק על פירות ארץ-ישראל.

- מכיוון ש'ארבעת ראשי שנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) מופיעים במשנה יחד, הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט  שחז"ל דימו את האדם לאילן על יסוד הפסוק (דברים כ,יט) "כי האדם עץ השדה".

- לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים (עניין הצמיחה), כפירות האילן, שעניינם אינו להיות מזון הכרחי לקיום האדם, אלא "להחיות בהן נפש כל חי".

- נהגו, אפילו בחו"ל, להרבות ביום זה באכילת מיני פירות האילן, ובפרט פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים' (כמובן יש לבדוק את כשרותם, לעניין רכיבים, חרקים, עורלה ומעשרות, ולנהוג בדיני ברכותיהם כדין, לרבות ברכת 'שהחיינו').

- המנהג הנפוץ בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך".