שימו לב: העולם הזה הוא בית ספר לאמונה!

העולם הזה הוא בית ספר לאמונה! ישנה סברה שקיבלה 'אזרחות' או מעמד של 'תושב קבע' בליבם של אנשים והיא – שהאמונה היא אמצעי חלש שבעזרתה ניתן להשיג דברים, לעומת השגת דברים באמצעות כוח, השקעת מאמצים, לימוד, שימוש בחושים שניחנו בהם ועוד – דברים גשמיים, שלכאורה, נראים הדרך הטובה ביותר להצליח ולהגיע להישגים מסויימים, סברה שמקורה בעובדה שאנו חיים בדור ריאלי-טכנולוגי. אדם צריך להתמודד עם מצבים מסויימים בחייו. לעיתים הוא מקבל עזרה וסיוע מגורמים שונים, לעיתים הוא משקיע כוחות מעצמו (כי הוא בהחלט רוצה לראות תוצאות טובות), פעמים הוא שואף להצליח בתחום כל שהוא, ועם כל זאת, הוא משתף יסוד חשוב מאוד בהשתדלותו – האמונה.

הוא מאמין שהוא יצליח להגיע אל המטרה, כלומר הוא מודע בדרך מסויימת לכוח העצום הזה שטמון בו – כוחה של אמונה. ללא אמונה ספק אם היה האדם היה יכול להתמודד עם כל מה שעובר עליו בחיי היום יום, עם הקשיים והנסיונות שנערמים בדרכו לא פעם, ואף מול מצבים שלא פעם נראה לו שהחיים אינם מאירים אליו פנים – ולמרות הכל, משהו בתוכו מאותת לו שעליו להתחזק ולהאמין שיהיה יותר טוב, שיגיע הרגע שבו הוא יצליח להתגבר על ערימות קושי אלו. בבית הספר של החיים לומדים מה היא אמונה, בכל שיעור ושיעור האדם לומד עוד פרק באמונה, ובית הספר של החיים, מסתבר, הוא בית ספר לאמונה. מכיון שאנו חיים בדור הטכנולוגיה, הריאליזם ובהתפתחותם של המדעים המדוייקים, אנשים לעיתים נוטים לחפש את הדבר הברור המושתת על נוסחאות ברורות, דבר הגורם להתרחקות מסויימת ממה שנראה בלתי מדעי וללא נוסחה זו או אחרת.

אין זה אומר חלילה שעניין זה נובע מתוך יחס שלילי לאמונה, אלא מתוך העובדה שנטיה זו נגרמת בגלל שאינם יכולים להבין ולעכל בשכל את קיומה של המציאות הרוחנית. מציאות הגורמת לאדם, לכאורה, להאמין שהוא מתנתק ממשהו מוצק וקיים. אולם למרות תחושה זו, הם מבינים את חשיבותה של האמונה ובתרומתה והשפעתה לחיים סדירים. כלומר, הם מאמינים בליבם שצריכים להיות חוקים מסויימים כדי למנוע, למשל, הידרדרות מוסרית ופריקת עול, שהם למעשה קווים מנחים בקיומה של כל חברה מתוקנת, ובעזרת אמונה זו הם מרגישים שלווה, ביטחון, רוגע ואת היכולת לנהל אורח חיים סדיר ומתקדם. אך אין זה אומר שאדם מאמין החי באמונתו חש שהוא 'מפגר' אחר חיי חברה מתקדמים, אלא ההיפך, בעזרת האמונה הוא מתאים את חייו לקצב החיים הנוכחי. הוא בהחלט רואה ומרגיש כיצד האמונה מתאימה עצמה לאורחות חיים בעולם מתפתח ומתקדם. נצעד כמה צעדים אחורנית, אם כי לא מעטים, לימים של דור המדבר. חיי בני ישראל במדבר לא הותירו מקום לספקות באמונה, חיים שהתנהלו בהשגחה פרטית גלויה "אשר עין בעין נראה אתה ה', ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם, ובעמוד אש בלילה" – ניסים ונפלאות! אף אחד מהם לא היה מסוגל להעלות ספק כלשהו בליבו בעניין האמונה, במיוחד לאור העובדה שהם אכלו אוכל שירד מן השמים ושתו מים מבאר שהלכה איתם לכל מקום במסעם לארץ ישראל, את הכל הם קיבלו מוכן. אבל כל זה קורה כל זמן שהם במדבר.

ברגע שהם מגיעים לארץ ישראל, הקב"ה מנהיג הנהגות אחרות, מעתה הם מצווים לנהוג כדרך כל הארץ, כלומר לחרוש, לזרוע, לקצור – להנות מיגיע כפיהם – ורק אז לצפות שברכתו של הבורא תתקיים בהם. הנהגה שעל פיה צריך כל אדם לנהוג – כדי לקצור הוא צריך תחילה לזרוע את גרעיני האמונה, אחר כך מעבדים וחורשים את האדמה (חיי היום יום, הנסיונות, הקשיים, ההתמודדות וכו') ולבסוף קוצרים פרק באמונה. על כך אמרו חז"ל: "מאמין בחי העולמים – וזורע" – כלומר אמונה על דרך הפשטות. אדם המכיר באמת ומפנה את גרעין אמונתו אל השמים הוא אדם מאושר, כי הוא חי עם אמונה ומצליח לנהל את חייו בהתאם לקצב הנוכחי של עולם הולך ומתקדם. לעומת זאת, אדם שיש בליבו גרעין אמונה, אך הוא מכחיש או דוחק אותו אל מעטפת של חיים על פי הטבע וסברות סטטיסטיות שונות, או על פי נוסחה מדעית 'יבשה', שלא פעם ולא פעמיים ימצא בהן סתירות לצורת חייו. לכן עדיף להתרחק מכל קושיה העוסקת בחקירות בלבולים והשערות אודות האמונה. סיפור נוסף מדפי המורשת העוסק ביסוד זה, הוא סיפור יציאת מצרים, בו אנו מוצאים אוצר גדול של אמונה. הוא מוזכר בתורה למעלה מחמישים פעם! וכל זאת כדי שלא ימוש מזכרוננו. כל המאורעות שהתרחשו בזמן יציאת מצרים, האותות והמופתים, עשר מכות מצרים – אותם אנו מזכירים בכל יום, להזכיר ולהיזכר, ולחזק על ידי זה את אמונתנו. כך גם לגבי כל אירוע היסטורי של עם ישראל: קריעת ים סוף, מעמד הר סיני – אירועים שהחדירו בלב העם את האמונה הפשוטה בעוצמה כה רבה לאורך דורות ומהווים יסוד איתן באמונה. דוגמא נוספת על יסוד חשוב זה, נוכל ללמוד מ'החלוץ' הראשון שהפיץ אמונה בעולם ועל נסיונותיו באמונה, הלא הוא אברהם אבינו. אברהם קיבל ציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".  ציווי זה היה אחד מתוך עשרה נסיונות שנתנסה בהם. ובאמת זה נסיון גדול מאוד לנטוש הכל: את המשפחה, החברים, להיפרד מהמדינה שבא הוא גדל ובפרט כשלא נאמר לו לאן ללכת, אלא "אל הארץ אשר אראך".

אולם מובטח לו ש"אעשך לגוי גדול" – ועם הבטחה זו הוא יוצא לדרך, למרות שבדרך הטבע נראה שההשארות במקום הולדתו מגבירה את הסיכוי להתברך בממון ובילדים, והיציאה לדרך רק תמעיט אותו. זהו אם כן גוף הנסיון. אנו מורגלים לחשוב שעיקר הנסיון הוא אם לבצע את ציווי הבורא או לא, אך אין זה נכון. עיקר הנסיון הוא הצורה שבה מקבלים את הציווי, כלומר גם אם יש תמיהות וקושיות ואין אנו מבינים את ההגיון שבדברים, אנו מצייתים בלי לשאול ולפקפק. לאבהרם אבינו אין שאלות או ספקות על מה שציווה אותו הקב"ה, הוא גם לא מהרהר אחר מידותיו של הבורא, אלא בהבטחה של 'גוי גדול' עשה כפי שנצטווה. כך גם לגבי כל דבר בחיים, לדוגמא: אדם אינו מסוגל לראות או להבחין בחושיו בגלים שונים המצויים באוויר. לעומת זאת, הוא יודע ואף יכול לקבוע בבירור שגלי רדיו אכן מצויים באוויר, כמו כן יודעים אנו שכדור הארץ מסתובב ומודעים גם לכוח-המשיכה, אדם גם יודע שאסור לגעת באש אחרת הוא יכווה, רהיט מעץ ועליו מזרן הוא מיטה וכו' -  ואין לנו שום ספקות בעניינים אלו. האדם נוטה מטיבעו להאמין לדברים ברורים. הוא מעוניין להסביר לעצמו שלכל פרט יש סיבה, כלומר הוא מגדיר לעצמו מצבים שנקראים 'ידיעה' ולא אמונה. האמונה נחוצה לנו רק כאשר אין אנו יכולים לחוות בצורה ישירה את החפץ בעזרת חושינו או בכלי השכל וההיגיון. לכן כשהאדם לא מבין את התכלית ואת הייעוד של הדבר, והוא לא מקבל סיטואציה מסויימת בחייו עם הבנה שהכל לטובתו, יהיה דבר זה קשה לו שבעתיים. אברהם אבינו מגיע לארץ ישראל, והוא מקבל הבטחה נוספת: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה, וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם".

גם יצחק בנו מקבל הבטחה כזו על ירושת הארץ ולא מתרעם או תובע שיפרעו לו את השטר מיידית. עד כאן עברו מאה שנים ויותר ואין כל סימן באופק לקיומה של ההבטחה, ומאידך גם לא נשמעים שום טענות עם צליל של ספק, יתירה מזו, יצחק אבינו ממשיך לברך באותו נוסח: "אשר נתן אלוקים לאברהם". שנים נותרה ההבטחה 'תלויה' באוויר, עד לרגע שבני ישראל יוצאים ממצרים ומתחילים את המסע אל הארץ המובטחת מזה דורות. האבות האמינו ולא שאלו שאלות בכל הנוגע להבטחה על ירושת הארץ, לכן בזכות אמונה זו נגאלו בני ישראל ממצרים. מכל אירועי העבר במורשת נפלאה בה זכינו ועד לימינו, אנו מבינים שהעולם הזה הוא בית ספר לאמונה. כל רגע ורגע בחייו של האדם הוא התנסות באמונה. כל פגישה שיש לו - חברים, משפחה, זוגיות - כל אלו מפגשים של לימוד וחיזוק האמונה, והחיים עצמם הם מבחן האמונה. האדם צריך להסתכל על כל מהלך חייו בשכל של אמונה, הן לטוב והן לרע – כי בסופו של דבר הכל לטובתו. עיקר הגשר שצריך לעבור עליו בזה העולם הוא האמת והאמונה, כי האמונה היא תנאי הכרחי להשגת האמת והיא ראש לכל דבר ודבר בעסקי העולם הזה. בעזרת גשר זה הוא חוצה את המים השוטפים, שהם אתגרי החיים. אולם יש כלל: שלא יפחד כלל! בעזרת אמונה פשוטה האדם יצליח לחצות את הגשר ולעמוד בצורה איתנה מול עולם המשתנה במהירות מסחררת, ולהגיע בהצלחה אל הצד השני. ועל כך אמר רבי נחמן מברסלב: "אצל העולם האמונה הוא דבר קטן, ואצלי – אמונה הוא דבר גדול מאוד.

ועיקר האמונה הוא בלי שום חוכמות וחקירות כלל...מי שיש לו אמונה חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד, כי כשהולך לו כראוי בודאי טוב לו, ואפילו שאינו כך גם כן טוב (כשעוברים על האדם ייסורים, חס ושלום), כי הוא בטוח שהבורא ייטיב עימו, כי בודאי הכל לטובה". אמונה היא יסוד גדול וחיוני בחיינו, ואל יסוד חיוני זה מצטרף יסוד נוסף - האמת, כי אמת ואמונה הולכות ביחד, יד ביד. צירוף של שני מרכיבים חשובים אלו בחייו של האדם מאפשרים לו לעבור את העולם הזה בהצלחה, ולא ליפול חלילה לזרועות היאוש.