האיסור לבזות אדם: הרב נחמיה וילהלם בממתק לשבת

הסיפור -
הרב שמע את הטענות, אמר שקשה לו לענות והפנה אותם לבית הדין, אך הציע להם שיבואו בגישה שונה, שכל אחד מהם יסביר לדיינים למה לדעתו השני צריך לקבל את המעיל, הגיעו האב ובנו לדיינים, האב אמר אני כבר זקן ולא ייקרה כלום אם אשאר בבית, הבן שלי מפרנס אותנו הוא חייב את המעיל, הבן טען אני עוד צעיר ויש לי כוח אסתדר גם בלי המעיל, האבא חייב לצאת מהבית מפעם לפעם, שייקח הוא את המעיל. הדיינים שמעו וביקשו שיבואו בעוד שעה לקבל את הפסיקה, לאחר כשעה חזרו האב ובנו לבית הדין וראו שתלוי שם מעיל חדש ויפה, הדיינים הגישו להם את המעיל ואמרו להם ראינו שיש ביניכם כזו אהבה, החלטנו לקנות לכם עוד מעיל וכך פתרנו את הבעיה.

בסוף פרשת יתרו מזהירה התורה את הכהנים שלא יעלו על המזבח עם מדרגות רק על ידי הכבש שהיה מעין עליה משופעת למזבח "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" מכיוון שכשאדם עולה במדרגות הוא מרחיב את פסיעותיו, וזה לא מכובד כלפי אבני המזבח. אומר רש"י שמכאן למדים קל וחומר, אם לאבנים שאין בהם דעת צריך אדם להיזהר לא לבזות אותן כל שכן כשמדובר על חברך שהוא בדמות יוצרך, שצריכים לנהוג בו כבוד ולא לבזותו חלילה.
 

השאלה היא למה אנחנו צריכים ללמוד מכאן שאסור לבזות את חברינו, הרי זה דבר מובן מאליו וגם כבר צווינו על כך במצוות "ואהבת לרעך כמוך"?
אלא שמכאן אנחנו למדים שאיסור הפגיעה בחבר היא גם כאשר הוא לא מרגיש את הפגיעה כמו באבנים שאינם מרגישות את חוסר הכבוד, וכן גם אם אין לי שום כוונת פגיעה, כמו הכהן שעולה על המזבח ואינו מתכוון לפגוע או לזלזל, אם ההנהגה יכולה להתפרש כפגיעה עלי להימנע ממנה.

כשרש"י לומד את לימודו על שמירת כבוד חברי הוא מוסיף את המילים "שהוא בדמות יוצרך" מכיוון שהאדם נברא בצלם אלוקים הרי שפגיעה בחבר היא כפגיעה בקב"ה. ואם כך זה בצד השלילי בטח שכך זה בצד החיובי שכאשר אנחנו מכבדים את החבר אנו מכבדים בזאת את הקב"ה ומראים את אהבתינו אליו. ובזכות החיזוק באהבת ישראל וההשתדלות לראות את הצד של החבר, לדבר בשבחו וטובתו ובטח שלא לפגוע בו, ידאג הקב"ה ויעשה שיהיה טוב לכולנו ויביא לנו גאולה שלימה בקרוב ממש.