תתעוררו: המזבח שהושחת מוכיח - התורה היא אמת אבל יותר מכך: הברית היא נצחית

כך מספר התיאור המקראי:
"וַיְצַו משה וזקני ישראל את העם לאמור: שמור את כל המצווה אשר אנוכי מצווה אתכם היום. והיה בַּיום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך, והקמותָ לך אבנים גדולות ושָׂדתָ אותם בשׂיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעוברך, למען אשר תבוא אל הארץ א‍שר ה' אלוהיך נותן לך, ארץ זבת חלב ודבש, כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך. והיה בעוברכם את הירדן, תקימו את האבנים האלה אשר אנוכי מצווה אתכם היום בהר עיבל, וְשָׂדתָ אותם בשׂיד. ובנית שם מזבח לה' אלוהיך, מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך והעלית עליו עולות לה' אלוהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחתָ לפני ה' אלוהיך. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב. וידבר משה והכוהנים הלוויים אל כל ישראל לאמור: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך. ושמעת בקול ה' אלוהיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווך היום" (דברים כז, א-י).

עם הכניסה לעמק שבצלע המזרחית של הר עיבל, בגובה של כ-800 מטרים מעל פני הים, נפרש לעינינו ולמרחקים הנוף המרהיב של צפון ומזרח השומרון. ממזרח מתנשא הר כביר ועליו היישוב אלון מורה; למטה השתרע עמק המ?כ?מ?ת?ת, גבולן המקראי של נחלות מנשה ואפרים (יהושע י"ז). ממול על הרכס רואים גבעה דמוית מצדה, היא חרבת עוריימה (א?רו?מ?ה), בירתו של אבימלך (שופטים ט').

מתחת להר כביר נמצאת הבקעה הגדולה של נחל תרצה (ואדי פ'ארע?ה), היא דרך מבוא השמש המובילה מהירדן אל הר עיבל (דברים י"א). שמות נוספים נזרקים לאוויר הדליל שאוזל עם כל אזכור תנ"כי נוסף: עמק טובאס היא תבץ (שופטים ט'), הר בזק ועוד. גג העולם.

ושכם, היכן היא? בדרומו של עיבל. היא אינה נראית מכאן, אבל נוכחת כל הזמן - מקראית, ארכיאולוגית, פוליטית וביטחונית. מיקומו של האתר בצד המזרחי של ההר אינה מקרית. היא קשורה לצורת ההגעה של השבטים הישראליים לאחר חצייתם את הירדן, לאורך נחל תרצה עד לעיבל.

איננו יודעים היכן הר סיני וגם ירושלים שינתה פניה באלפי השנים שעברו. אבל כאן, על הר עיבל, ההיסטוריה קפאה מלכת. הכל נותר כפי שהיה לפני 3,200 שנה, מחכה לצאצאי בוני המזבח המקוריים. אם זה המקום שבו היינו לעם, הדבר משליך הן על המבנה והן על האתר כולו. ממצאי המחקר של זרטל מאפשרים לשחזר במידה רבה את טקס ייסודו של העם.

"במשך כעשר שנים שחפרנו פה", אומר זרטל, "התברר לי ששום דבר פה לא נעשה סתם. הושקעה המון מחשבה במיקום, בבנייה ובשאר הפרטים". ההוראה המקראית היתה לבנות את המזבח "בהר עיבל", לא "על" ולא "בתחתית" ההר. ואכן, המזבח נמצא במדרגה השלישית (כ-800 מטר) מהפיסגה (940 מטר). הוא הוקם בפינתו של עמק רחב ממדים, מעין אמפיתיאטרון טבעי שאפשר להעמיד בו המון רב, עשרות אלפים ויותר. זאת נקודה חשובה משום שהטקס בהר עיבל היה "דמוקרטיה ישירה" - נכחו בו כולם: "כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם".

"אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוהי ישראל בהר עיבל; כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל, ככתוב בספר תורת משה: 'מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל'; וַיעלו עליו עולות לה' וַיזבחו שלמים. וַיכתוב שָׁם על האבנים את משנה תורת משה, אשר כתב לפני בני ישראל. וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון, נגד הכוהנים הלוויים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח - חציו אל מול הר גרִזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר, מכל אשר ציווה משה, אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם" (יהושע ח, ל-לה).

ביצועו של הטקס בספר יהושע שונה במקצת מההוראות שניתנו בספר דברים. מסיבות שונות התלמיד (יהושע) חרג כנראה מהוראות רבו (משה). העם נחלק לשניים בעמק הזה - חציו הביט מערבה, אל פיסגת עיבל, וחציו הביט מזרחה, אל פיסגת הר כביר, שלפי שיטתו של זרטל, הוא הר גריזים המקראי. בכל מקרה, סביר להניח שהנוכחים הקפידו שלא להפנות את אחוריהם כלפי ארון הברית שעמד, על פי הכתוב, בצד המזבח.