סיפורי צדיקים לילדים: חוני ועץ החרוב

פַּעַם אַחַת הָלַךְ חוֹנִי בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אִישׁ אֶחָד נוֹטֵעַ עֵץ חָרוּב. שָׁאַל אוֹתוֹ חוֹנִי: "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?"
עָנָה הָאִישׁ: "נוֹטֵעַ עֵץ חָרוּב."

אָמַר חוֹנִי: "אֶת זֶה אֲנִי רוֹאֶה. הִתְכַּוַּנְתִּי לִשְׁאֹל לָמָּה אַתָּה נוֹטֵעַ עֵץ חָרוּב?"

"לֹא הֵבַנְתִּי אֶת הַשְּׁאֵלָה," אָמַר הָאִישׁ, "מָה זֹאת אוֹמֶרֶת 'לָמָּה אֲנִי נוֹטֵעַ עֵץ חָרוּב'?"

"אֲנִי אֶשְׁאַל אֶת זֶה אַחֶרֶת," אָמַר חוֹנִי, "בְּתוֹךְ כַּמָּה שָׁנִים עֵץ הֶחָרוּב מַתְחִיל לְהוֹצִיא פֵּרוֹת?"

חָשַׁב הָאִישׁ וְאָמַר: "הוֹ, הַרְבֵּה מְאוֹד שָׁנִים. לִפְעָמִים יְכוֹלוֹת לַעֲבֹר אֲפִלּוּ שִׁבְעִים שָׁנָה עַד שֶׁהוּא מוֹצִיא פֵּרוֹת."

"הוֹ, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְקַדְּמִים," הֵשִׁיב חוֹנִי, "וּבְעוֹד שִׁבְעִים שָׁנָה אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁתִּחְיֶה כְּדֵי לֵהָנוֹת מֵהַפֵּרוֹת?"

"מָה פִּתְאֹם?!" אָמַר הָאִישׁ, "אֲנִי בְּעַצְמִי כְּבָר בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה, לֹא יֶלֶד, אֲנִי לֹא אַגִּיעַ לְגִיל מֻפְלָג שֶׁכָּזֶה."

"אָז חֲבָל לְךָ עַל הַמַּאֲמָץ," אָמַר חוֹנִי. "אִם מִמֵּילָא לֹא תִּזְכֶּה לִטְעֹם מֵהַפֵּרוֹת – בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה מִתְאַמֵּץ?"

עָנָה הָאִישׁ: "תִּרְאֶה, אָדוֹן חוֹנִי, הָרֹאשׁ שֶׁלִּי לֹא עוֹבֵד כְּמוֹ הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ. עִם כָּל הַכָּבוֹד, אֲנִי לֹא עוֹשֶׂה עִגּוּל מִסָּבִיב וְהוֹפּ – צוֹמֵחַ לוֹ עֵץ חָרוּבִים. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לִי פֵּרוֹת."

חוֹנִי שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַנּוֹטֵעַ, וְהָאִישׁ הִמְשִׁיךְ: "אֲנִי, כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, נֶהֱנֵיתִי מֵעֲצֵי הֶחָרוּבִים שֶׁשָּׁתְלוּ סָבִי וַאֲבִי-סָבִי, וְגַם אֲנִי מַשְׁאִיר לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים עֲצֵי חָרוּבִים. כָּל אֶחָד מַשְׁאִיר אַחֲרָיו מַשֶּׁהוּ לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים. אֲנִי, עוֹלָם עִם חָרוּבִים מָצָאתִי – גַּם נְכָדַי יִמְצְאוּ עוֹלָם עִם חָרוּבִים."

חָשַׁב חוֹנִי עוֹד קְצָת עַל הַדְּבָרִים, כִּי חוֹנִי אָהַב לַחֲשֹב. הִתְיַשֵּׁב לְצַד סֶלַע גָּדוֹל וְהִתְנַמְנֵם לוֹ. הַמַּחְשָׁבוֹת הָיוּ עֲמֻקּוֹת וְגַם הַשֵּׁנָה נִהְיְתָה עֲמֻקָּה. בְּעוֹד שֶׁחוֹנִי יָשַׁן, עָבְרוּ שָׁם פּוֹעֲלִים וְהֵזִיזוּ אֶת הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה שֶׁלְּצִדָּהּ יָשַׁן חוֹנִי, וְהוּא הֻסְתַּר מֵהַדֶּרֶךְ.

הַתַּרְדֵּמָה הָיְתָה כְּבֵדָה מְאוֹד, כְּבֵדָה וַאֲרֻכָּה. שֵׁן הַסֶּלַע צָמְחָה, שִׂיחִים כִּסּוּ אֶת מְקוֹם מְנוּחָתוֹ שֶׁל חוֹנִי. חוֹנִי יָשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה שֵׁנָה עֲמֻקָּה וּסְמִיכָה בְּלִי הַפְסָקָה.

כַּעֲבֹר שִׁבְעִים שָׁנָה קָם חוֹנִי מִתַּרְדֵּמָתוֹ, נִעֵר אֶת בְּגָדָיו וְרָצָה לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶרֶךְ. הוּא רָאָה מוּלוֹ אִישׁ אֶחָד, וּפָנָיו דֵּי מֻכָּרוֹת לוֹ, מְלַקֵּט חָרוּבִים מֵהָעֵץ. "סְלִיחָה, אֲדֹנִי," הוּא שָׁאַל, "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?"

עָנָה הָאִישׁ: "מְלַקֵּט חָרוּבִים."

"אֶת זֶה אֲנִי רוֹאֶה," אָמַר חוֹנִי, "הִתְכַּוַּנְתִּי לִשְׁאֹל אֵיךְ זֶה שֶׁמִּקֹּדֶם נָטַעְתָּ אֶת הָעֵץ, וּכְבָר אַתָּה מְלַקֵּט אֶת הֶחָרוּבִים?"

חִיֵּךְ הָאִישׁ: "לא, סַבָּא, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה קְצָת מִתְבַּלְבֵּל. עֵץ חָרוּבִים אֵינוֹ

צוֹמֵחַ מֵהַיּוֹם לְהַיּוֹם. לֹא אֲנִי נָטַעְתִּי אֶת הָעֵץ הַזֶּה."

שָׁאַל חוֹנִי: "אָז מִי נָטַע אֶת הָעֵץ?"

"סַבָּא שֶׁלִּי, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, נָטַע אֶת הֶחָרוּב הַזֶּה" – הֵשִׁיב הָאִישׁ – "זִקְנֵי הַכְּפָר אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי דּוֹמֶה לְסַבָּא שֶׁלִּי הַמָּנוֹחַ, אֲבָל הוּא נָטַע אֶת הָעֵץ הַזֶּה, וְאֶת כָּל הָעֵצִים מִסָּבִיב. אֲנִי מְלַקֵּט עַכְשָו אֶת הַפֵּרוֹת מֵהָעֵץ שֶׁהוּא נָטַע בִּשְׁבִילֵנוּ. עוֹד מְעַט אֵלֵךְ לִנְטֹעַ עֲצֵי חָרוּבִים בִּשְׁבִיל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים. רוֹצֶה לְהִצְטָרֵף?"

חִיֵּךְ חוֹנִי לְעַצְמוֹ: "נוּ, כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי מְאוֹד עָיֵף. יָשַׁנְתִּי שִׁבְעִים שָׁנָה בִּרְצִיפוּת רַק כְּדֵי לְהִוָּכַח שֶׁהַסַּבָּא שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה מַמָּשׁ צָדַק. כָּל אֶחָד צָרִיךְ לִדְאֹג גַּם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים. אִם אֲנַחְנוּ רַק נִתְפַּלֵּל וְלֹא נִטַּע עֵצִים – לֹא נוּכַל לְהַפְרִיחַ אֶת הָאָרֶץ." פָּנָה אֶל הָאִישׁ וְאָמַר: "שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בְּהַצְלָחָה, אִישׁ צָעִיר. אַתָּה בֶּאֱמֶת דּוֹמֶה לְסַבָּא שֶׁלְּךָ כְּמוֹ שְׁנֵי גַּלְעִינֵי חָרוּב."