מסכת יומא
דף ז עמוד א
* רב נחמן (הסובר שטומאה הותרה בציבור) מודה שבקרבנות שרק חלק מהם קרב על המזבח והשאר נאכל לכהנים, יש לנהוג בהם כדין טומאה דחויה בציבור.
* הגמרא מקשה משלוש ברייתות על רב נחמן (הסובר שטומאה הותרה בציבור), ומתרצת.
* הגמרא מקשה מברייתא על רב ששת (הסובר שטומאה דחויה בציבור).
דף ז עמוד ב
* למסקנת הגמרא: נחלקו התנאים אם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור.
* אם הציץ נשבר - הוא לא מרצה, ואם הציץ שלם אך תלוי על יתד (והכהן לא לובש אותו) - לדעת רבי יהודה: אינו מרצה, לדעת רבי שמעון: כן מרצה.
* חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ (ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת - אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה - על אחת כמה וכמה).