תמוה: הקשר בין פרשת השבוע, לקורונה ולשנת השמיטה

העבודה והשביתה יוצרות את האיזון יחד. הן נחוצות זו לזו. את האיזון המדוייק הזה מתאר המדרש באופן פלאי (מדרש בראשית רבה פרשה י סימן ט):

"רבי יהודה הנשיא שאל את רבי ישמעאל בן ר' יוסי: אמר לו: שמעת מאביך, מהו "ויכל אלהים ביום השביעי"? אתמהא! אלא כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן, הִגְבִּיהָהּ מבעוד יום והורידָהּ משתחשך"

שאלת רבי היא כיצד מתיישבים שני הפעלים המתארים את ה' ביום השביעי – מצד אחד "וישבות", כלומר לא עשה דבר, ומצד שני "ויכל", כלומר סיים והשלים. המדרש כאן מציב אנלוגיה מופלאה: הוא מתאר את ה' כנפח שמבקש להכות בקורנס על סדן, כדי לצור צורה. המכה היא הבריאה, היא תיצור את העולם על גבי סדנו של ה'. כיצד תתבצע המכה? ראשית האומן מגביה את הקורנס. זוהי העשייה. השרירים פועלים, האנרגיה נצברת כשהקורנס מונף מעלה עוד ועוד. אולם, אם האומן לא יעצור את ההנפה, המכה לא תתבצע והעולם לא ייברא.

מגיע הרגע הנכון – ואז האומן שומט. הוא מרפה את השרירים, שובת מהרמת הקורנס, וזה מה שמאפשר את הנפילה ואת המימוש של כל הכוח שהושקע. ההרפיה היא שמביאה את העשייה לתכליתה.

כך אנו נקראים לעשות בשבת ובשמיטה: לשמוט את אחיזתנו ואת בעלותנו, וכך עבודת האדמה והעולם שלנו תוכל לממש את עצמה ולהגיע לתכליתה.

שנת הקורונה לימדה אותנו על שמיטת אחיזתנו בכל ממדי חיינו. יכולנו להבין לעומק את המשמעויות של שמיטה כזו – משמעויות לפרט ומשמעויות לקהילה, משמעויות מיטיבות והרסניות, הפיכות ובלתי הפיכות. הבנו באופן התנסותי מה שקשה להבין באופן רציונלי מקריאת מקורות. האם נזכה להצמיח מתוך ההתנסות הזו יכולת חדשה לקיים את מצוות השמיטה?