אתה עולם בפני עצמך: די להשוואות!

ידוע שישנו פער גדול בין הרצוי למצוי. מטבעו, האדם תמיד שואף ליותר - להיות טוב יותר, להיראות טוב יותר, להרגיש טוב יותר. לא פעם את ההרגשות הללו האדם משיג על חשבון אחרים, וכשהוא מגיע לזה הוא לא בוחל באמצעים. אחת הדרכים להרגשת 'התעלות' שכזו היא בעזרת הדיבורים וההשוואות. חז"ל מלמדים אותנו שאדם לא מדבר בצורה מעליבה שמשפילה את זולתו, אלא אם כן הוא כופר. איך זה יכול להיות? כאשר אדם מדבר בגנות חברו ודן אותו לכף חובה הוא, למעשה, מסרב להבין ולהפנים שההשגחה הפרטית היא זו שמנחה כל אדם, כולל את אותו אדם שדיבר עליו רעות, ומכוונת כל אחד לפי מסלול חייו. מסיבה זו, אדם עם אמונה נמנע מלדבר על אנשים. אדם שעסוק כל הזמן בענייניו אין לו זמן לעסוק בדברי רכילות ושיחות בטלות. התערבות בענייניו של אדם אחר היא הדבר הכי מיותר, ובהחלט מזיק. מבחינת אדם כזה, המצוי הוא החלק שלו ובו הוא שמח, לכן גם לא ישווה את עצמו לאחרים. ברמה הרוחנית, ההשוואות לזולת שקולות לעבודה זרה, סגידה של ממש. קנאה בזולת היא עבודה זרה ושקרית. כל אדם צריך לעשות את החשבונות של חייו ולעולם לא להשוות את עצמו לאחרים. חשבונות חייו של הזולת שונים בתכלית השינוי משלך...

אם האדם היה היחיד עלי אדמות, לא היה לו במי לקנא או להשוות את עצמו. לא הייתה לו את הרגשת המרירות שלמישהו יש יותר ממנו. ברור הדבר, שאדם לא שמח בחלקו זה רק בגלל ההשוואות המיותרות שהוא עושה עם אחרים. אבל עם אמונה, אדם יודע שבורא עולם נתן לו בדיוק את מה שהוא צריך בזמן שהוא צריך. אנשים רבים מרגישים שמחה רק כשהם מקבלים 'נחת' מההתעלות שלהם על אחרים. זו הסיבה שהם מרגישים כל כך טוב עם עצמם כשהם רומסים את הזולת. שמחה שקרית תלויה בנתונים איומים כאלה, לעומת שמחה אמיתית שאינה תלויה בשום גורם או נתון, אדם או נסיבות מסוימות. השמחה השקרית שנובעת מהרגשת עליונות על הזולת היא גאווה לשמה. הגאוותנים מגיעים לידי כפירה מכיוון שהם נכשלים בלהכיר ולהבין מושג מאוד חשוב ביהדות – השגחה פרטית, לכן הם רחוקים מאוד מבורא עולם. אדם יכול להיות שמח בחלקו רק אם חיזק את האמונה שלו, במיוחד את האמונה בהשגחה הפרטית. ובמקביל, נמנע מכל סוג של השוואה עם הזולת, מלדבר עליהם וכדומה. לאנשים שיש את הצורך הרגשי להשוות את עצמם לאחרים, או להיות טובים בעיני אחרים - הם אלה שתמיד רעבים למחמאות ואישורים חברתיים.

תלות רגשית כזו שקולה לאדם עני. תלות רגשית מובילה לסטיות חמורות מן האמת, כמו לגאווה, שקרים וניאוף. אדם עם אמונה לא תלוי באף אחד, הוא משוחרר, לכן מסוגל לדבוק באמת למרות שינסו להחליש אותו ולמרות מה שכולם חושבים. רבי נחמן מברסלב מסביר (ליקוטי מוהר"ן ח"א, קע"ג) שהנשמה והאמונה הן היבט אחד. מחלות נפש רבות וסבל רב נובעים מההשוואות שאנו עושים לעצמנו עם אחרים. אדם מרגיש נעלה ומרומם מעל זולתו, אבל סובל סבל נוראי כשמישהו אחר נראה בעיניו מוצלח יותר ממנו. אפילו תסביך ההאשמה העצמית נובע מהתפישה השקרית הזו. אלה שלא מסתכלים על הזולת לא מרגישים שאף אחד מסתכל עליהם. אדם עם אמונה יודע שהוא עושה את הטוב ביותר עם הכלים שהשם נתן לו, לכן הוא מאושר ושמח. הוא לא יהיה שמח ברגע שיתחיל להשוות את עצמו לאחרים. מצבי רוח קיצוניים, השוואות, כפירה – אלה דברים שהולכים ביחד. אמונה, התעסקות בעניינים שלנו, שמחה – אלה דברים שהולכים ביחד. עם אמונה בהשגחה הפרטית של בורא עולם עלינו, ועל כל אחד מאיתנו, לא נרגיש שום צורך להשוות את עצמנו עם שום אדם בעולם. כדאי להתאמץ ולאמץ גישה בריאה לחיים.