האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו במסר מיוחד ליום י"ז בתמוז

בין המצרים
היום זה יום תענית י"ז בתמוז וסיבת התענית, על חמישה דברים חמורים, שקרו לאבותינו ביום קשה זה ובע"ה נאמר את חמשת הדברים בכדי להשריש בשורש נשמתנו את אשר אירע לאבותינו ולנו

אסון ראשון  נשתברו הלוחות- משה רבנו השליך את הלוחות על הקרקע ושברם כאשר ראה ושמע על העגל אשר עשו.

אסון שני בוטל קורבן התמיד ומובאת מחלוקת; הרמב"ם סובר שהיה זה בבית ראשון, ראשונים אחרים סוברים, שהיה זה בבית שני ואיך בוטל? מצור קשה היה על ירושלים ובכל יום היו משלשלים תושבי ירושלים קופה עם כסף ותמורת קופה זו, עם שלמונים מרובים, היו הגויים מעלים קורבן עם חוט לעבר השני של החומה. וביום י"ז בתמוז, במקום שה העלו חזיר.

ובשעה שהייתה החיה טמאה, לקראת סוף החומה, נעץ החזיר את ציפורניו בחומות ירושלים; ומובא בחז"ל, שבאותו רגע, נזדעזעה ארץ ישראל כולה והחל מיום י"ז בתמוז והלאה נפסק קורבן התמיד

אסון שלישי הובקעה העיר בחורבן בית שני. ובחורבן בית ראשון מחלוקת - יש אומרים ז' בתמוז והירושלמי מביא, שאף בית ראשון, בי"ז בתמוז
אסון רביעי שרף אפוסטמוס את התורה הוא היה שר של ממשלת יוון הרשעה

אסון חמישי הועמד צלם בהיכל והנה, יום זה, מסמל את תחילת הקושי והצער של אבותינו אותו צער לא נסתיים עד היום הזה וזה אשר אנו מתפללים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" מתפללים אנו לפני בוראנו, שישיב שכינתה מעפרה והנה, יבנה בית מקדשו ויפאר היכלו.

חשבנו בשבת קודש, לבאר ולומר יסוד גדול: "בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים 'שבטיה להודות לשם ה'"
ואפשר לפרש ולומר כל עיר ועיר בעולם יושבי העיר הוותיקים אינם אוהבים את החדשים אשר באים לעירם ומדוע? אומרים הם: עיר זו, אבותינו עמלו וטרחו בנו ועמלו סיכנו את חייהם וכעת כל אוצרותיה וברכותיה לנו הם. ומדוע יבוא, איש חדש, אשר אבותיו לא מסרו מדמם ומחלבם למען העיר ולכן, אין יושבי המקום אוהבים את החדשים אשר באו

אך בירושלים, דין אחר לה ירושלים הבנויה, תושבי ויושבי ירושלים, ידעו שכל בניית העיר וכל הצלחתה, שורשה מברכת ה' ואין אף זכויות לאף אדם עליה, לא עדה, לא קבוצה ולא שום כח, אלא כוחה של ירושלים היא מברכת ה' וכל השבטים, הסכימו עם זה וזה, ששם עלו שבטים שבטיה, הודו שהכל בא מאיתו יתברך; זה להודות לשם ה', אך בזמן החורבן השתנו פני הדברים ועינו של כל אחד הייתה צרה בחברו וכל אחד הרגיש שחברו את שלו לוקח וזה אשר הביא את החורבן תמיד יהיה מול עינינו דברי הגמרא: "בשמך יקראוך בכיסאך יושיבוך ואת שלך יתנו לך"

 נבאר הדברים: האדם לפעמים שואל למה זה שמי ולא שם אחר? מדוע הושיבו אותי בכיסא זה ולא בכיסא גבוה מדוע פלוני גוזל את מלאכתי ואת שלי? אך אלו דברים נגד אמונתנו,  ואמונתנו היא, ששמנו, זה שמנו וכיסאנו, זהו כיסאנו ושלנו, זה שלנו ואין אדם יכול לנגוע בשערה של חברו 

נתחזק בימים אלה באהבה חינם, אשר השנאה החריבה את ביתנו ונבנה מקדש בליבנו ומזבח עמוק בתוכו ונדליק את אש האמונה על המזבח ועליו נקריב את כל תאוותינו ורצונותינו. הקב"ה ירחם ויציל את כלל עם ישראל מכל רע וישמור את כולנו בימי בין המצרים האלו
"חזק ואמץ לבבכם "קווה אל ה' חזק ואמץ ליבך וקווה אל ה'

והנה כאשר רוצים לבחון אדם בוחנים אותו, ביישוב דעתו, בדברים הקטנים ביותר. מי שמקפיד בדברים הקטנים, וודאי, שנזהר מאוד בדברים הגדולים וכך, למדנו, בדרכי הקב"ה, אשר את כל גדולי ישראל, בחן בדברים הקטנים:

דוד המלך - לא משחו למלך, עד אשר בחנו בכבשה, אשר היה מוכן למסור את נפשו להציל כבש קטן וכן, משה רבנו, בחנו הקב"ה, בכבש.
מי שמקפיד בדברים הקטנים וודאי נזהר בדברים הגדולים ובוודאי, ביום זה, אשר מהערב מתחיל על פי החידא, ענייני "בין המצרים", נקפיד ונשתדל ונזהר,בדברים הנראים קטנים.

הנה, העיר הגדולה ביתר אשר אמרו חז"ל שהייתה מהערים החשובות בעם ישראל, עוד מהיותנו עם, לא נחרבה, אלא על דבר קטן ביותר. וכאשר היה מנהג באותם ימים, כל בן או בת אשר נולדו לעולם. ביום הלידה, היה האב והאם לוקחים לבן, סוג של עץ ולבת סוג אחר של עץ. והיו זורעים באדמה, והיו משקים ומטפחים, מזבלים, עד אשר הבן והבת, היו מגיעים לחופה. ולכבוד חופתם, היו קוצצים את העץ של החתן והעץ של הכלה ובונים בהם, מעין עטרה וכך, היו מוליכים אותם לחופה.

באחד הימים בתו של המלך, נסעה בכרכרתה יחד עם פמלייתה, חיילים, שומרים ומשרתים והנה, נשברה דופן הכרכרה. עמדו עבדי המלך ולכבוד בת המלך כרתו כמה עצים אשר היו לכבודם של חתן וכלה. נאספו בני המשפחה, אשר הרגישו פגיעה חמורה, בבניהם והכו מכות נמרצות, את עבדי המלך, שומרי המלך ובת המלך.

כששמע זה המלך שלח שמונים אלף ראשי גייסות והמית חורבן והרס, בכל העיר ביתר, עד שאמרו חז"ל, שנהר של דם, היה הולך מביתר עד הים הגדול והגויים היו משקים, במשך תקופה ארוכה, את שדותיהם, בדם אנשי ביתר. ועם כל זה, לא שכחה חמת המלך, אשר עמד ועשה להביא לקבורה, את הרוגי ביתר וביום, אשר התירו לקוברם, תיקנו חכמים, את ברכת "הטוב והמטיב".

הנה, על דבר קטן ביותר נחרבה עיר ואם בישראל ומאות אלפים נשפך דמם, לכן, על קמצא בר קמצא חרבה ירושלים. שנאה קטנה, אשר קצת חכמה ותבונה, היו מונעים את כל ההשפלה וכל הרע, אשר נעשה. לא היה את החכמה להתגבר על דברים קטנים. ומזה חרב ביתינו, נחרב היכלנו ועד היום אנו נמצאים בצרה ומצוקה ובאבל, אשר לא נשכח ולא ישכח. ומזכירים אנו, בכל עת ובכל זמן "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" 

ואף, אויבי ישראל, קיבלו את כוחם ממעשה קטן אשר עשו טוב כדמובא בחז"ל: נבוכדנצר, זכה לשלוט בכל העולם, בבני אדם, בחיות ובעופות ומשום מה זכה לכך? אמרו חז"ל שמלך יהודה, חזקיה המלך, נעשה לו נס, אשר השמש עמדה עשר שעות מלכת לכבודו; עמד מלך בבל וביקש מראש הסופרים במלכות, אשר היה זה נבוכדנצר, לכתוב אגרת שלומי לההיא גברא, חזקיה המלך.

כשחיפשו את נבוכדנצר ולא מצאו נתנו לסגנו לכתוב את האגרת, עמד הסגן וכתב: לכבוד המלך חזקיה, לכבוד ירושלים עיר הקודש ולכבוד אלוקי חזקיה והמשיך בדברי שלומים ושלח את האיגרת. כשהגיע נבוכדנצר לארמון וסיפר לו על האיגרת , ביקש לקרואה, קרא וראה, שהשבח הראשון - לנבוכדנצר, השבח השני - לירושלים ורק השלישי - להקב"ה. 

עמד ואמר: הקב"ה - אותו צריכים ראשון לשים באיגרת ולא המלך חזקיה. אמרו חז"ל: עמד ופסע 3 צעדים לקרוא לשליח ובשביל אותם שלושת הצעדים, זכה להיות מגדול המלכים, אשר היו אי פעם בעולם.

הנה, שלושה צעדים של רשע, שהחריב בסופו את בית חיינו, את בית מקדשנו, ניתן לו כח עצום, על דבר פעוט ביותר!

לכן, בימים אלו, נקבל על עצמנו להקפיד בדקדוקים גדולים על כל תג. ואף על דבר הנראה, הקטן ביותר, ורק בזכות זה, נזכה שייבנה בית חיינו ותשיב שכינה לקודש וכהנים לעבודתם ולויים לדוכנם לשירם ולזמרם.

 נשתדל, להיכנס לימים הללו באהבת ישראל ובדקדוקי מצוות ובהתבוננות העמוקה ובמחשבה רחבה "ימלוך ה' לעולם אלוקייך ציון דור ודור הללויה"