תזהרו: הכוח הטמון בכם יכול לגרום לסכנה אדירה; פרשת מטות מסעי

בפרשתנו נאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ב-ג)

ומפרש רש"י בשם ה'ספרי': לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין.

הדיבור כמעשה
ישנה תפיסה שהדיבור כוחו מועט ממעשה פיזי. כך למשל מותר על פי חוק לומר דברי גנאי על הזולת אם הם אמת ואינם הוצאת דיבה, ולעומת זאת אסור לפגוע בו פיזית, גם אם יש סיבה מוצדקת לכך. מה שבהכרח אינו מתכתב אם איסור לשון הרע שבתורה, שאסור לספר דברי גנאי על הזולת אפילו הם אמת.

אחד מיסודות הדמוקרטיה הוא ערך "חופש הביטוי". לצידו אין למשל "חופש המעשה" – לפעול פיזית כפי שמתחשק לאדם.

התפיסה כי לפה מותר הכל, מתוך הנחה שאלה הן "רק מילים", מוטעית מיסודה. בפרשה אנו למדים שלדיבור יש כח עצום, לא פחות ולעיתים אף יותר ממעשה בידיים. כך למשל אפילו על נדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו, מבלי שיש בהם כדי להטיב או להרע לאיש, מצווה התורה "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", הדיבור מצד עצמו מספיק איתן כדי לקבוע מסמרות, ולחייב את בעליו לעמוד בו.

כוח הדיבור מצד עצמו אינו חידוש, שהרי כל הוויית הבריאה מכח הדיבור, שלא נברא העולם אלא בדיבור, בעשרה מאמרות (אבות ה, א); כל חלק בבריאה מופיע בתורה בלשון "ויאמר" ולאחריו "ויהי", וכפי שאומר דוד המלך בתהילים (לג, ו) "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". החידוש הוא שלא רק לבורא העולם יש כח בדיבור, אלא שהוא העניק כמותו לבן אנוש. כשהשי"ת בורא את האדם, אומרת התורה (בראשית ב, ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" ומתרגם אונקלוס: "לנפש ממללא" – לאדם מדבר. בהרבה תכונות נבדל האדם מן הבהמה, העיקרית שבהן היא יכולת הדיבור. בפרשתנו אנו למדים שהיא לא רק יכולת טכנית, אלא כח חשוב שביכולתו לפעול ככלי מעשה.

כגודל היכולת, כך גודל הזהירות, לפיכך מצווה התורה "לא יחל דברו" לא יעשה דברו חולין. נדרש מהאדם להתייחס אל דיבוריו כמעשים בפועל, מוטלת על האדם האחריות לעמוד בהם משל היו מעשה שלא ניתן להשיבו.

לדיבור יש מנעד רחב. באמצעותו ניתן ללמוד תורה, לשמח את הזולת, לומר דברי אמת, לקיים על ידו אין ספור מצוות התורה, ומאידך אף ניתן לחטוא בו בדברי שקר, לשון הרע ורכילות, דברי חנופה, ניבול פה, שבועת שווא והבטחת נדרים והפרתם, ועוד כהנה. בדברים הבאים נלמד מפי ספרים וסופרים על חשיבות שמירת הדיבור ועל הכח העצום הטמון בו, לטוב ולמוטב.

שמירת הדיבור – נדר ושבועה
בתלמוד מסכת כתובות (עז ב) מסופר על רבי יהושע בן לוי שעלה למרום בחייו, וביקש ממלאך המוות שיראה לו את מקומו בגן עדן. מחשש שלא יהרגהו, ביקש ונטל את סכינו של מלאך המוות. כשהראה לו את מקומו בגן עדן, קפץ ריב"ל וישב במקומו שבגן עדן, וסכינו עמו. תפסו מלאך המוות בקצה בגדו וביקש ממנו לצאת, או אז נשבע ריב"ל שלא יצא. אמר הקב"ה: הבה נבדוק את עברו של ריב"ל, אם בחייו היה נוהג להישבע ולהישאל על שבועתו – הרי שגם כאן יתירו לו את שבועתו ויצא מגן עדן, אך אם בחייו לא נשבע, או שנשבע ולא נשאל על שבועתו, או אז לא נוכל להתיר את שבועתו, וישאר כך בגופו בגן עדן.

ואכן בדקו ומצאו שמעולם לא נשאל על שבועתו, ונשאר בגן עדן. ורק על ידי בת קול שציוותה את ריב"ל להשיב למלאך המוות את סכינו, הוחזרה לו הסכין. באותה שעה שהוחלט שישאר כך בגן עדן, מתארת הגמרא שהיה מכריז אליהו הנביא: פנו דרך לבן לוי! ואף זכה לשהות במחיצת רבי שמעון בר יוחאי.

ואכן כותב החיד"א (חומת אנך, מטות, אות ב) בשם המהרח"ו ז"ל, משם רבי שמעון טירנו, שכן נלמד מהפסוק הבטחה: אם "לא יחל דברו", או אז יזכה ש"ככל היוצא מפיו יעשה", הקב"ה ישמע ויעשה רצונו.

שמירת הדיבור – שקר
בתלמוד מסכת יבמות (סג א) מסופר: רב, היתה אשתו מצערתו. כשאמר לה. עשי לי עדשים – עשתה לו פולים; פולים – עשתה לו עדשים. כשהגדיל חיא בנו היה מהפך לה. אמר רב לבנו: הוטבה אמך. אמר לו: אני הוא שהפכתי לה. אמר לו: זוהי שהבריות אומרין: דנפק ממך טעמא מלפך; אף על פי כן לא תעשה כך, שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיהו ט, ד)

חכמינו הקפידו לשמור פיהם ולשונם, להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, גם אם שילמו על כך בנוחותם. הם תפסו שלפה יש כח כה עצום, ועל כן יש לשומרו באדיקות.

שמירת הדיבור – לשון הרע ורכילות
רבינו ה'חפץ חיים' בספרו 'תורת הבית' (פרק יא) כותב כך:

"אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף… אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא". ידוע שבעניני הכסף שומר האדם כספו שמירה יתירה שלא יאבד ממנו, וכן הוא בעניְני עבודת השי"ת – שמעט סחורה שיש לו, תורתו ומצוותיו, צריך לשומרהּ שמירה יתירה שלא תאבד ממנו; וכידוע שאם לא ישמור האדם את פיו מלשון הרע ורכילות ושארי דיבורים אסורים, ואין מעצור לרוחו, תמיד ירדו תורתו ומצוותיו לטמיון, כי שורה עליהם רוח הטומאה, ואין שוות כלום, כמו שכתבו הספרים הקדושים.

ועל כן צריך להיות ממש כמו שומר; וזו היא כוונת הכתוב: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים… נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, ולכאורה היה לו להכתוב לומר "לא ידבר בלשונו רע ובשפתיו לא ידבר מרמה", אלא, שכל זמן שאינו עושה עצמו כמו שומר ממש, להשגיח תמיד על פתחי פיו, לא יועיל מאומה. וכן כתוב: שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. והכל על הכוונה הזאת –שלא יהיה לו היסח הדעת בעת שהוא פותח פיו לדבר".

שמירת הדיבור – לומדי תורה
רבינו ה'אור החיים' הקדוש (פנחס כו, כג) כותב כך: ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו, כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרת בם הקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולכך אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בו דברים אסורים".

מעשה ברבותינו הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מוואלוז'ין ורבי יצחק בלאזר שהיו מיודדים ידידות של אמת, ועשו ביניהם תנאי שמי שנפטר ראשון מן העולם, בא לחבירו בחלום בכדי לספר לו מה שקורה בעולם האמת.

ויהי היום, כ"ח באב ה'תרנ"ג, הסתלק הנצי"ב לבית עולמו (14 שנים לפני רב איצל'ה בלאזר), ולאחר מספר ימים התגלה לרבי יצחק בלאזר ואמר לו כך: העולם אינו יודע את עומק הדין! מדקדקים עם כל אדם כחוט השערה. אולם, לבני התורה, יש דין מיוחד. אך עם כל זאת על חטאי הלשון, מדקדקים אפילו עם בני תורה!