עת לדבר ועת לשתוק: מהו כוח העל של כל יהודי ויהודיה?

כולם רוצים את הסוד לחיים בריאים וארוכים יותר, אבל כמה יהיו מוכנים להקריב לשם כך "בדיחה טובה" שבאה על חשבון חבר, רכילות עסיסית או סתם שיחת חולין?

רבינו האר"י ז"ל מגלה לנו כי מילותיו של האדם לכל משך ימיו קצובות לו מן השמים. בסיום הקצבה, כך מסתיימים גם חייו. אם כן, מלמד אותנו האר"י כי על האדם החכם לשמור על "אוצר המילים" שניתן לו - וכך יזכה לאריכות ימים.

וכבר הקדימו דוד המלך עליו השלום. "מי האיש החפץ חיים", שואל נעים זמירות ישראל, ומיד עונה: נצור לשונך מרע. אבל האם כל דיבור הוא "רע"? חכמי הדורות עמדו על השאלה והסבירו כי שיחת חולין, ללא כל צורך, היא בבחינת "רע". שהרי הדיבור הותר לשם לימוד תורה, שנאמר "ודברת בם".

אולי זה גדול עלינו?

לעניות דעתי, דוד המלך כבר רמז את התשובה לשאלה זו במקום אחר. "לא אירע רע - כי אתה עמדי", דהיינו, שאיפה שאנחנו משתפים את הקב"ה בשיח שלנו - אנחנו מנקים אותו מהרע. אם כן, העצה הנכונה היא ששמו הקדוש של הבורא יתברך - יהיה שגור בפינו!

וכמו שאנחנו מבקשים בכל פעם שאנחנו פותחים פינו להתפלל לפני מלכו של עולם. "אד-ני שפתי תפתח - ופי יגיד תהילתך". וכך נזכה "לנקות" את הדיבור שלנו מכל רע ונזכה להבטחה של רבינו האר"י.

ראיה לדבר, מצינו בדברי קודשו של אבי תורת החסידות, הבעל שם טוב. דיבור של מצווה, חסד עם החבר או החברה, או לימוד תורה ותפילה - לא מחסר כלל מן הקצבה שלנו. על כך אמר החכם מכל אדם: "כי חיים הם למוצאיהם".

עלינו לדעת שהדיבור הוא הסיבה שברא אותנו הקב"ה, והוא אחד מן הכוחות הגבוהים ביותר באדם. וכמו שלא שייך שאדם ישאיר פתוחה כספת ובה אוצר של כסף, זהב ומרגליות טובות - כך עליו לבנות "מחסום", ולקנות את מה שמכונה "מידת השתיקה".

הבן איש חי כותב כי ה' יתברך לא ברא את הפה - אלא כדי שנוכל להודות בו, וחלילה מלהשתמש בו לדבר איסור. ראיתי מאמר נפלא, שהחטא הראשון בעולם, חטא עץ הדעת, היה באוזן. ועוד קודם לכן, בפה. חווה הטתה אוזנה לשמוע את דברי הבלע וההסתה של הנחש.

האדם הראשון, לא שמע את הנחש וחטאו היה שהשתמש בפיו לאכילה אסורה. לכן, מסבירים הספרים הקדושים, כי תיקון החטא הקדמון אצל האישה הוא בשמיעה של דברי תורה. בבחינת תשובת המשקל, האוזן ששמעה דברי הסתה - תשמע עכשיו דברי תורה.

אבל האדם הראשון, שחטאו היה בפיו, צריך לזכך את כוח הדיבור. על כן מצווה האדם להרבות בעסק התורה, "והגית בו יומם ולילה". וכך יזכה לתקן את החטא הקדמון שנעשה בפה. "כי חיים הם למוצאיהם", דהיינו למוציאיהם - בפה.

שמירת הפה במנעול קדוש שווה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם. רבינו חיים ויטאל זצ"ל מסביר כי "חייב האדם לשמור על פיו לבל יהיה חולין". שהרי, כותב המהרח"ו, אנו רואים בפרשה כי "כל היוצא מפיו - יעשה", כל דיבור פועל למעלה - לטוב או חס ושלום למוטב.

מי שמדבר דברים ברומו של עולם, שומר את פיו, מקפיד להימנע מדיבורים אסורים או לא מכניס לפיו מאכלים שאינם טהורים מעורר בעולמות העליונים השפעה על עצמו של טובה וטהרה. ואם חלילה להפך, מדבר גנות בחברו או מנבל פיו, מעורר על עצמו חס ושלום את הסטרא האחרא, הכוח האחר.

אחים יקרים ואהובים, ה' יתברך נתן לנו 100 ימים יקרים מפז (מראש חודש תמוז ועד יום כיפור). תמוז ראשי תיבות זמני תשובה ממשמשים ובאים. עוד לא נספיק להרהר, וכהרף עין יגיע חודש אב - ואחריו חודש הרחמים והסליחות. עלינו להשתדל להתחזק, בטח בנקודה יקרה זו.

נשתדל להכניס את ה' יתברך גם לשיחות החולין שלנו, נזכור להודות לו בכל הזדמנות, להרים את הראש אליו כשקשה, ובע"ה נזכה להיטהר. "מודים אנחנו לך... על נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". מודים, גימטריה 100 כנגד 100 ברכות, ואולי גם כנגד 100 ימי התעוררות!


ארז קדוסי.