סגולה למוצאי שבת: איך זוכים לשבוע טוב לפי הבעל שם טוב?

הסיפור הבא מסופר על שניים מתלמידי הבעל שם טוב.
האחד, ר' יהודה-לייב התמנה בצעירותו לרב ומוכיח בפולנאה. הוא נהג את רבנותו ביד רמה ובשבת נהג לדרוש בבית הכנסת הגדול, הוכיח את הקהל בטוב טעם וחיזק את התושבים באמונה.

פעם הספיד הרב את אחד מנכבדי העיר. בדרכו חזרה עבר דרך חלקת בית הקברות שיועדה לפשוטי העם. לפתע השתומם להריח ריח נפלא. הוא החל לחפש אחר מקור הריח, דילג מקבר לקבר עד שהגיע לחלקה מגודרת וריקה.

ר' לייב גחן לעבר החלקה והרגיש שהריח הנפלא בוקע ממנה. מיד חשב בלבו שירכוש את החלקה, ולאחר שיסיים את חייו ימצא בה את מנוחתו. באותו יום ניגש למנהל חברה קדישא ואמר כי ברצונו לרכוש את חלקת האדמה המסוימת עבורו.

"רבנו", תמה המנהל, "הרי חלקה זו נמצאת בחלקת פשוטי העם ואינה לפי כבודו. יש חלקה מיוחדת לרבני פולנאה, ולאחר שרבנו יאריך ימים ושנים על ממלכתו ייטמן בה".

 "לא מפריע לי שהחלקה מיועדת לפשוטי עם", השיב הרב.

"ופרט לכך", טען המנהל, "הרי כבודו צעיר ומדוע יתעסק בדבר כה רחוק?!"

"ידוע כי רכישת קבר היא סגולה לאריכות ימים", הסביר הרב.

המנהל הבטיח לטפל בעניין. לאחר כמה ימים הודיע לרב כי החלקה שאותו רצה לרכוש מכורה לאברך צעיר המתגורר בפולנאה. הרב ביקש שיזמינו את האברך לביתו, כשהלה הגיע קידם את פניו:

"שלום עליכם. לפני מספר ימים זימן אותי ה' לחלקת קבר שנפשי חפצה לרוכשה ונודע לי שהיא שייכת לך. קראתיך כדי לרוכשה ממך. בכמה כסף תחפוץ?"

"איני יכול, כבוד הרב, איני יכול", הזדעזע האברך.

"מדוע אינך יכול?!", תמה הרב.

"חשבתי לא לגלות את סודי", הסביר האברך, "אבל אעשה זאת מפאת כבוד תורתו. לפני חמש-עשרה שנה התחתנתי ועברתי להתגורר בפולנאה. לאחר זמן קצר החלטתי לרכוש חלקת קבר כדי שאזכור את אחריתי ולא אתגאה. מדי ערב ראש חודש אני עולה לקברי, וכאשר אני רואה מה תהיה אחריתי, אני מתפלל לה' וחוזר בתשובה. לאחר מכן אני מניח מטבעות סביב הקבר ומחלקן לצדקה. איך אוכל לוותר על כך אחרי שהשקעתי בקבר כל כך הרבה?!"

"כעת אני מבין מה סוד הריח הנפלא שעלה מהקבר!", קרא המוכיח והוסיף: "הקבר מספיק עבור שניים. מה דעתך שנתחלק בו אני ואתה?! כך נהיה שכנים לאחר אריכות ימינו".

"איני ראוי לכך", ענה האברך, "אבל אם הרב רוצה, אני מוכן לכך בשמחה!"

ר' לייב חיבק את האברך ובו במקום ערכו הסכם שלפיו האברך מוכר חצי מחלקתו לרב.

חלפו השנים, ובשנת תק"ל נפטר ר' לייב מפולנאה ונקבר בחצי החלקה שרכש.

רב חדש הגיע לעיר, ר' יעקב-יוסף, תלמידו וסופרו של הבעש"ט. כאשר עלה פעם לקברו של ר' לייב חש בריח גן העדן העולה ממנו. הוא קרא מיד לאנשי חברה קדישא וביקש למכור לו את חצי הקבר הריק שנמצא סמוך לקבר המוכיח.

אנשי החברה קדישא התנצלו והסבירו כי הקבר היה שייך בשלמותו לאברך מקומי שמכר את מחציתו לרב. רבי יעקב-יוסף ביקש שיזמינו את האברך לביתו. האברך הגיע לרב ושמע לתדהמתו כי הרב החדש מבקש לרכוש ממנו את מחצית הקבר שברשותו.

"רבי. בקשתך היא זכות עבורי, אבל מה אעשה ובמקום יש בקושי מקום לשניים?!"

"זו לא בעיה", הכריז רבי יעקב-יוסף, "אם תסכים לבקשתי, אברכך באריכות ימים ושנים ולאחר מכן תהיה גם שכני!"

האברך נעתר לבקשת המרא דאתרא.

כעשר שנים לאחר מכן, במוצאי שמחת תורה, השיב ר' יעקב-יוסף את נשמתו לבוראו. הוא נקבר כבקשתו ליד המוכיח הקדוש ומעל מצבותיהם הוקם אוהל גדול ויפה.

האברך המשיך לפקוד את המקום כמנהגו ואכן האריך ימים.

כאשר חש כי יומו קרב קרא לאנשי חברה קדישא והראה להם כי ברשותו שטר חתום המורה על כך כי יקבר ליד שני רבני העיר הקדושים שנפטרו, ומגולל את כל השתלשלות העניין. אנשי החברה קדישא נבוכו. כיצד יקברו שם אדם נוסף?!

בינתיים מת אותו אברך. אנשי החברה קדישא ניגשו לרב העיר כדי שיורה להם כיצד לקוברו. הרב חשב ואמר: "כאשר תתחילו במסע הלוויה קראו לי ואראה מה ניתן לעשות".

כאשר הגיע המסע לאוהל הצדיקים הורה הרב שיניחו את מיטת הנפטר על שתי המצבות ויצאו. הרב החל לקרוא את שטר המכירה של הקבר. כשסיים יצא מהאוהל וסגר את הדלת.

לאחר זמן קצר נשמעו רעשים רמים מתוך האוהל...

האנשים בחוץ נחרדו. לאחר שנדמו הקולות, העזו להציץ פנימה וראו כי שתי המצבות של הצדיקים זזו הצידה ופינו מקום לנפטר. האברך נקבר במקום שהתפנה.

עד היום ניצבות בפולנאה שלוש מצבות צמודות שכתוב עליהן: "מצבת בעל התולדות יעקב-יוסף", "מצבת המוכיח מפולנאה", ו"מצבת האברך שהמוכיח ובעל התולדות רצו להיקבר לידו".