מרטיט: הדרך שבה ר’ יהודה פתיה הקדוש היה מוציא דיבוקים

מלאך אלוקים, קדוש עליון, צדיק יסוד עולם

זה מה שקראו לסבא קדישא שלנו גדולי עולם, הגאון המקובל האלוקי רבי יהודה פתיה זצוק''ל

בספרו הרוחות מספרות הביא מעשים ומקרים של דיבוקים שנכנסו בבני אדם, איך שכל מי שנכח שם התעורר בתשובה.

אחד המקרים היה על רופא שלעג שאין דבר כזה דיבוק,אבל סופו של דבר שאחר פטירתו נכנס הוא בתוך גוף של ערבי, והגיע לבקש תיקון.

הסיפור:
"ח'ודידה! ח'ודידה!"

ליומא דהילולא של מר זקני, ציס"ע, הגאון המקובל ח"ר יהודה פתיה זיע"א. הקליניקה המכובדת של דוקטור ח'ודידה המתה אדם, כבכל יום. הדוקטור המדופלם, שהגיע לבגדאד מפרס, משקפיו העגולות נתונות במצבט על אפו, קנה את שמו הטוב במהירות הבזק.

רבים מתושבי בגדאד, יהודים כמוסלמים, גדשו בכל יום את מרפאתו, בציפייה שהדוקטור יעיף עליהם מבט, יאבחן את מצבם וישרבט עבורם מרשם למרקחת סמי מרפא.

דוקטור ח'ודידה לא נהג למכור את הדיאגנוזות שלו בזול. התשלום שגבה עבור שירותיו היה יקר ומפולפל. אולם דומה היה כי התשלום הגבוה שנדרש מן המבקרים במרפאתו רק היוה נדבך נוסף בחומת היוקרה שבנה הדוקטור סביבו.

באותו בוקר נסובה השיחה בחדר ההמתנה במרפאתו של דוקטור ח'ודידה סביב ענין אחד ויחיד, הלא הוא מעמד הוצאת הדיבוק על ידי חכם יהודה. כאשר הזכירו בבגדאד של אותם ימים, לפני כמאה שנה, את "חכם יהודה", לא היה צורך להזכיר גם את שם המשפחה. הכל הבינו כי מדובר במו"ז, הגאון הגדול המקובל האלוקי, חכם יהודה פתיה.

שמו של חכם יהודה פתיה נודע בכל רחבי בגדאד, בין תלמידי החכמים וגדולי מורי ההוראה, כמו גם בין שדרות המון העם, אנשים, נשים וטף.

המונים פקדו את ביתו, ששכן בסימטה ששמה הפך ל"סימטת חכם יהודה", אלו להתברך ואלו לשאול עצה ותושיה. גם עניים מרודים עשו כבדרך קבע את דרכם אל מעונו של חכם יהודה. ידוע ידעו כי החכם יעניק להם מתת הגונה, בסבר פנים יפות, לא לפני שהרבנית תערוך לפניהם שולחן כיד המלך.

ברכותיו של חכם יהודה היו צד אחד בהנהגת עדת יהודי בגדאד. הצד הנוסף היה צד תיקון הרוחות והוצאת הדיבוקים.

הרוחות הינן נשמות נפטרים שלרוב עוונותיהם ופשעיהם הרי הן מתגלגלות בכף הקלע כאבנא בקוספיתא מבלי מצוא מנוח לכף רגלן. מייחלות הן, נשמות אומללות אלו, לזכות ולהיכנס בגיהינום, על מנת להזדכך ולהיטהר שם בזמן קצוב, כמשפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש, על מנת להיכנס בגן עדן לאחר מכן ולקבל את השכר על מעט המצוות והמעשים הטובים שעשו. אולם לרוב עוונן, הרי הן עדיין בלתי ראויות לכך, וכך הן מתגלגלות בעולם בייסורים נוראים.

כאשר מוצאות נשמות חוטאות אלו אפשרות להיכנס באדם, בעשותו עבירה או בהוציאו קללה מפיו, הרי הן עושות כן. ובהימצאן בגופו של אדם, הרי הן מוצאות מעט מנוח לנפשן, מפני המזיקים הרודפים אחריהן. אולם בה בעת הן מסבות צער נורא לאדם שבגופו הן שוכנות.

תיקונן של נשמות אלו נעשה על ידי מקובלים מובהקים, הבקיאים בתורת הייחודים, ומטרתו כפולה. האחת, לתקן את הנפש החוטאת ולקרבה אל זיכוכה. והשנייה, להביא מזור ומנוח לאדם שבגופו נכנס הדיבוק.

בבגדאד של אותם ימים נודע חכם יהודה פתיה כמקובל עצום, אשר לא חת ולא נרתע מלעסוק גם בתיקונן של נשמות חוטאים אשר הרבו פשע ואשמה בחייהם עלי אדמות. וכך, לא אחת, פקדו את מעונו אנשים שסבלו מדיבוקים, על מנת שהחכם יתקן את הרוחות השוכנות בגופם ויגזור עליהן לצאת מהם.

ייחודים ארוכים היה מייחד חכם יהודה באוזניהם של הבאים לפניו, לא לפני שהיה משוחח עם הרוחות וגוזר עליהן בגזירת חכם לגלות בפניו את שמותיהן ואת מעשיהן.

רק לאחר מכן היה מייחד על רוחות החוטאים, מזכך אותן זיכוך אחר זיכוך, ולבסוף היה משביע אותן בשבועה חמורה לצאת מגופו של האדם, בלא לגרום לו שום נזק. פעמים רבות היה חכם יהודה מוציא דיבוקים ביחידות, בחדר לימודו. אולם פעמים היה עושה כן ברוב עם, על מנת לעורר את לב העם לתשובה.

ואכן, מי שנכחו במעמדים אלו העידו, כי כאשר היה קולה של הרוח נשמע באוזניהם, מתוודה על חטאיה ופשעיה ביבבות חנוקות ומספרת על יסוריה בעוונותיה, הייתה רוח חרדה שורה על כל הנוכחים, עד כדי זעזוע של ממש.

רבים היו גועים בבכי, מקבלים עליהם תשובה בלב שלם, ניחמם על חטאיהם, בראותם כי יש דין ויש דיין. ולא מעטים היו מתגודדים לאחר מכן על דלת מעונו של חכם יהודה, לבקש לעצמם תיקון בחיים חיותם, לבל תרד נפשם לשאול לאחר מלאת ימיהם ושנותיהם עלי אדמות.

באותו בוקר בו נפתח סיפורנו נסובה השיחה בחדר ההמתנה במרפאתו של דוקטור ח'ודידה על מעמד הוצאת דיבוק שנעשה ברוב עם, יום קודם לכן, בבית המדרש הסמוך לביתו של חכם יהודה. היושבים שחו ביניהם בהתפעלות על אשר ראו עיניהם ועל אשר שמעו אוזניהם, כשצמרמורת אוחזת בהם. אולם לפתע נראתה דמותו של דוקטור ח'ודידה בפתח חדרו, לבוש בחלוקו הלבן ומשקפיו המוזהבות על קצה אפו.

קשה היה שלא להבחין בהבעת הזלזול שנשקפה מפניו. "רוחות? דיבוקים?", פלט הדוקטור לחלל האויר, "הבלים! אני אינני מאמין בכך!"

דממה נשתררה. הדוקטור השמיע את דעתו בין כתלי הקליניקה, בממלכתו הפרטית בה היה שליט ללא עוררין, והנוכחים נדרשו למידה רבה של אומץ על מנת למחות בו על דברי הבלע שהשמיע כנגד הגאון המקובל, לו רחשו הערצה עמוקה. לבסוף נמצא מי שקם למחות, גם אם בקול ענות חלושה. אלא שהדוקטור קטע אותו באחת. "כאן, בקליניקה שלי, לא ידברו על דיבוקים! מובן?"

הדיון נקטע. תם, אך לא נשלם.

עד מהרה עשתה לה הידיעה כנפיים בקרב תושבי בגדאד. "דוקטור ח'ודידה אינו מאמין ברוחות ובדיבוקים!"

יהודי בגדאד דשו בידיעה שוב ושוב. כדרכן של הבריות, היו גם מי שטרחו ועלו אל מעונו של הדוקטור, על מנת לשמוע את דעתו בפרוטרוט, להבין במה בדיוק איננו מאמין ומדוע...

הדוקטור לא נמנה על המדקדקים בשמירת תורה ומצוות, בלשון המעטה. אולם הדבר לא מנע ממנו מלהתבטא בלשון לעג על העולם הבא, על מושגי היסוד של שכר ועונש, גן עדן וגיהנום.

והדברים חלחלו כארס של עכנאי וקררו את רתיחת הלבבות, כליצנות אחת הדוחה מאה תוכחות.

חכם יהודה היה קדוש עליון, פרוש ומופרש מכל ענייני העולם הזה, אולם כמנהיג העדה היתה אוזנו כרויה לשיחתם של הבריות, לידע היכן יש לגדור גדר והיכן יש לעמוד בפרץ. כאשר נודע לו על הרעל שמפיץ סביבו הדוקטור המדופלם, גמלה בליבו החלטה, לאלף את הדוקטור בינה מקרוב ולהעמידו על אמיתותם של דברים. מי יודע, אולי ישוב ורפא לו.

וכך, באחד הימים, נשמעה נקישה על דלת ביתו המטופח של דוקטור ח'ודידה. בפתח עמד אחד מתלמידיו של חכם יהודה. "רבנו קורא לך לבוא עתה אל בית המדרש!", עשה התלמיד את שליחותו. לא היתה זו בקשה חריגה. ביקורי בית היו נחלתם של רופאים, מאז ומעולם. והדוקטור אסף את תיקו, התעטף בחלוקו ויצא אל בית המדרש.

אולם כאשר עברו רגליו את מפתן הפתח הבין כי נקרא למטרה אחרת לגמרי. חכם יהודה ישב במזרח, אחוז שרעפים, ומולו ישב אדם שככל הנראה נכנס דיבוק בגופו. המקום כולו המה מרוב אדם, והדוקטור הבין באחת כי נפל במלכודת. לסגת כבר לא היה ביכולתו, ומכיון שכך תפס את מקומו באחת מפינות החדר וצפה בנעשה.

היה זה מעמד נורא הוד. חכם יהודה שוחח עם הרוח, ביקש ממנה לספר על שנעשה עמה לאחר עזיבתה את העולם השפל, והדברים הרטיטו את הלבבות והדמיעו עיני כל. שעה ארוכה נמשך המעמד הנורא, שרישומו המזעזע נחקק בלבבות השומעים. ואז, לבסוף, נשא חכם יהודה עיניו אל דוקטור ח'ודידה ושאל: "נו, ומה תאמר עתה? האם עדיין תאמר כי אינך מאמין בדיבוקים?"

רשעים, כך אמרו רבותינו, אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה. ודוקטור ח'ודידה נמנה, ככל הנראה, על קבוצה מפוקפקת זו. חלב טפש על ליבו, והוא צעד קדימה ברוב יוהרה, זקף את צווארו והכריז בחזה נפוח: "לא! אינני מאמין במאומה! אין זו כי אם אחיזת עינים!"

דממה נשתררה. חוצפתו של הדוקטור הרקיעה שחקים.

ואז, לנגד כל הנוכחים, אירע הדבר. חכם יהודה קם ממקומו, פניו בוערות כלפיד אש, והוא הרים אצבעו כנגד הפוקר ואמר: "ובכן, סבור הייתי שתשוב בתשובה ותודה על האמת, אולם רואני כי עודך עומד ברשעותך! הא לך, גוזרני עליך שאחר מיתתך תבוא אלי רוחך ותתחנן שאעסוק בתיקונה!". הכל קפאו על מקומם באימה. ורק הדוקטור נשא את מזוודתו ונמלט מן המקום. גזירתו של חכם יהודה היתה יותר מדי עבורו.

שנים ספורות חלפו. דוקטור ח'ודידה, שכבר לא היה אדם צעיר, מיעט לעסוק ברפואה והסתגר בביתו, פניו הקמוטות כמעט ולא נראו בין הבריות, וביום מן הימים פשטה השמועה כי הוא גווע ונאסף מן העולם. מעטים השתתפו בהלווייתו, ועד מהרה נשתכח זכרו מן הלב, הרבה לפני שעברו שנים עשר חודש מיום מותו.

עד לאותו יום בו נצפו כמה מוסלמים מתדפקים על דלת מעונו של חכם יהודה.

"מה ברצונכם?" שאלו בני הבית, והבאים סיפרו על רוח עיוועים שנכנסה באחד מבני משפחתם. הוא מתנהג כאחוז דיבוק, וברצונם שחכם יהודה יגזור על הרוח שתעזוב את גופו. בדרך כלל היה משתמט חכם יהודה מלהזדקק למוסלמים שהעלו בפניו בקשות כגון דא. אולם לא תמיד עלה הדבר בידו. לפעמים, כמו במקרה דנן, היו אלו מוסלמים נכבדים, שייח'ים נשואי פנים, שההיענות להם היתה בבחינת "דרכי שלום". וכך, בלית ברירה, ניאות חכם יהודה לסייע לבני המשפחה ולבקש מן הרוח שתצא מגופו של האומלל.

דממה מוחלטת שררה בחדר הלימוד כאשר חכם יהודה פנה אל המוסלמי היושב לפניו, לחש מה שלחש, ודרש לאחר מכן בגזירת חכם לידע מה שמה של הרוח. התשובה הייתה שתיקה רועמת, אולם חכם יהודה לא ויתר. הוא דרש שוב לידע מה שמה של הרוח, וכאשר איים על הרוח בהשבעות וייחודים נשברה ההתנגדות.

"ח'ודידה! ח'ודידה!", נשמעה התשובה – שלא מעלמא הדין – באוזני עשרות הנוכחים שהתגודדו בחדר.
"ח'ודידה?!" עצרו הכל את נשימתם.
"ח'ודידה", חזר חכם יהודה על שמו של הדוקטור. רצון יראיו יעשה. אך רשעים יודו לשמך.
"ומה אתה אומר עכשיו?!", הרעים חכם יהודה בקולו, "אמת או לא אמת?!"
"אמת!", נצטווחה רוחו של הדוקטור, "הכל אמת לאמיתה! יש דין ויש דיין! יש עולם הבא ויש שכר ועונש! מודה אני!"
"הבה ואומר לך", נענה חכם יהודה, פניו להבים, "נכנסת בגופו של מוסלמי על מנת להתחמק מגזירתי, על מנת שלא תיאלץ לעמוד לפני בבושת פנים ולהודות על האמת! אך הנה, מן השמים הביאוך הנה, להכריחך לבקש מזור ותעלה. ואף אני, לפנים משורת הדין, אעסוק בך ואבקש תיקון לרוחך החוטאת"...

וזקני אותו דור סיפרו, כי מעמד תיקון רוחו של דוקטור ח'ודידה הותיר את חותמו ואת רישומו בליבותיהם של יהודי בגדאד, למשך שנים ארוכות. זכות הצדיק תגן בעדנו!