מנהגו הקבוע של הבן איש חי בכל שבת אחר הצהריים

כל מי שמספר בשבח הצדיקים זוכה לנחת מהילדים. 

הגאון המקובל הרב יצחק בצרי שליט"א הביא סיפורים מרתקים על הבן איש חי זיע''א 

תולדות רבינו זיע"א
מורנו ורבינו המאור הגדול, נר ישראל, עמוד הימיני, רבן של כל בני הגולה רבינו יוסף חיים זצוק"ל זיע"א, נולד בעיר ואם בישראל בגדאד, ביום ב' כ"ז מנחם אב התקצ"ד, לאביו הג"ר אליהו ב"ר משה חיים זצוק"ל.

רבינו הקדוש היה בכור בניו של רבי אליהו, ועוד משחר נעוריו היה יניק וחכים וכל רואיו העידו כי לגדולות נוצר, אמר הגאון המקובל ר' יהודה משה פתיה זצוק"ל, התבטא ואמר שנשמת רבינו היא מתקופת התנאים, אך ריחמו עלינו מן השמים ושלחו את נשמתו בזמננו, בכדי שישקה את העולם כולו מתורתו הקדושה.

מספרים על נס אשר קרה לרבינו בשחר ילדותו, כי בהיותו כבן שבע שנים נפל לבאר עמוקה, וכפסע היה בינו ובין המות. אחותו שנכחה שם הזעיקה עזרה, ומיד אצו אנשים וחשו לעזרתו, הוציאוהו וטיפלו בו במסירות עד אשר השיבו את רוחו אליו, ויהי לנס. כך שמרה ההשגחה על נר ישראל שלא יכבה בעודנו באיבו. וידוע שלאחר מקרה זה, נדר רבינו נדר גדול לאלקי ישראל, וקבל על עצמו למסור עצמו על התורה ועל העבודה כל ימיו.
 
יניק וחכים
בהיות רבינו בן ארבע שנים בלבד, כשבחן אותו אביו על פרשת השבוע, הגיעו לענין אדם הראשון שהתחבא בגן עדן, ושאל אותו הקדוש ברוך הוא 'איכה', שאל אותו אביו: איך יכול להיות שהקדוש ברוך הוא שואל אותו היכן הוא, הרי כתיב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", ובודאי הכל גלוי לפניו יתברך. השיב לו רבינו, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: איכה – בר"ת – אני יודע כל הנסתרות, ואם כן מה יש לך לברוח מפני...

יום אחד בקטנותו התעמת רבינו עם אחותו, מי יחזיק את נר ההבדלה, ואחותו פרצה בבכי. אמר לו אביו: תוותר לה היא קטנה ממך, אמנם בזאת נאות לוותר לך ואתה תזכה בהחזקת הנר, אם תדע לומר לי טעם בסדר ברכות ההבדלה שנתקנו על סדר יבנ"ה – יין, בשמים, נר, הבדלה.

על אתר ענה לו שיש סוד גדול בדבר, וסדר זה, הוא בדוקא, שהרי יין הוא שייך לחוש הטעם שהוא בפה, אחר כך הבשמים במקום גבוה יותר 'ריח' בחוטם, הנר הוא גבוה יותר בראיית העיניים, ולבסוף 'דעת' כמאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין...
 
סדר היום של רבינו זיע"א
כל יום, מיד בסיום תפילת שחרית, היה רבינו מוסר שיעור במקום בו מסרו אבותיו הקדושים, בבית הכנסת הקטן "צלאת לזג'ירי", שהכיל מקום למאות אנשים, ונקרא קטן ביחס לגדול ממנו בית הכנסת המרכזי בבגדאד, המכונה "צלאת לכבירי". ובעודו מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין, היה מוסר שיעור לפני בעלי בתים, באגדות התלמוד 'עין יעקב', והיה דורש תילי תילים של פירושים ובאורים נפלאים, מהם נדפסו ה' חלקים בן יהוידע, ועוד מהדורא בתרא בניהו ח"א, וכפי שהרואה חש במתיקות וערבות חידושיו של רבינו.

מיד בסיום שיעור זה מסר רבינו שיעור בשו"ע אורח חיים ויורה דעה כחצי שעה, והיו מסיימים כל ב' חלקי השו"ע האלו אחת לארבע שנים, וביום הסיום היה רבינו עושה סעודה גדולה מכיסו וממונו, ומזמין כל חכמי העיר, ואומר דברי תורה שלא שמעתן אוזן מעולם.
לאחר השיעורים הללו היה הקהל מלוה את רבינו לביתו, ואז היה הוא מסתגר כל היום בעליית ביתו ועוסק בתורה.

סיפר סבי המקובל חכם סלמן מוצפי זצוק"ל,: יום אחד כשיצא הקהל עם רבינו מבית הכנסת, באו שתי נשים ערביות, כדי להכשיל את רבינו, ועמדה כל אחת בצד אחר כדי שהוא יעבור בין שתיהן. כשהודיעו המתפללים לרבינו על זה, אמר להם שלא יחששו, מיד כשהגיע הרב בקרבתן, נפלה אחת מהם מעולפת, וכשבאה חברתה להקימה, אמר להם רבינו כעת ניתן לעבור ללא חשש...
בשיעורו בכל יום, היה מתאסף ציבור גדול, אנשים נשים וטף, ואף החכמים ורבני העיר היו באים לשיעוריו המרתקים.
 
דרשתו של הבן איש חי בשבת קודש
שמעתי שאף מורו ורבו הג"ר עבדאללה סומך זצ"ל היה בא כל שבת לשיעורו של רבינו, והיה מקדים ובא מראשוני באי בית המדרש, וכשהיה נכנס הרי"ח הטוב, היה עומד מלא קומתו, ועושה לו כבוד גדול. דרשה זו היתה נמשכת כשלש שעות רצופות דברי אלקים חיים במתק שפתיים, והיה רבינו מתבל את אמרותיו באגדות ומשלים למשוך לבבות הקהל, עין לא ראתה...

כתב רבינו בהקדמתו לספרו "בן איש חי", ז"ל: ברם צירפתי עם החיבור הזה הלכות פסוקות אשר הובאו בשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, כי אנכי כבר נהגתי לדרוש בציבור גם באלה בכל שבת ושבת, יען כי בינותי בספרים ופקחתי עיני בדברי חכמינו זכרונם לברכה, וידעתי כי המנהג הקדמון של רבותינו הראשונים ז"ל, אשר ידרשון לעם ה' בכל שבת, שאין עושין קבע באגדה במדרשים ופשטים בלבד, אלא גם ידרשו להם הלכות להודיעם חוקי אלהים ותורותיו, לדעת את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון...

אמנם הדבר ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרש בדברי אגדה ומוסר, ויזכור גם כן הדרשן באמצע פסקי הלכות, על ידי שלהם לדברי המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת, ובעבור זאת היתה כונתו של אדוננו התנא רבי מאיר ע"ה, שהיה דורש שליש הלכות שליש אגדות שליש משלים, כדי למשוך לב המון העם לשמוע ההלכות על ידי שני שלישים של אגדות ומשלים וכו'. נמצא העולם רודפים אחר דרשות ופשטים, לכן צריך להתנהג בחכמה כפי דעתן של בני אדם, והיינו שיעשה רוב הדרשה באגדה וביאורי המקרא, והמעט דברי הלכה בהבלעה באמצע או בסוף, וזו דרך הנכונה". עכ"ל.
 
הדרשה של הבן איש חי בשבת קודש
בספר "קץ הימין" מתואר מעמד נפלא זה: בכל שבת אחרי הצהרים קודם סעודה שלישית היה לו מנהג קבוע לדרוש בבית הכנסת לפחות שלש שעות על הפרשה בית הכנסת מתמלא  מפה לפה. הוא היה מסים דרשתו בדברי גאולה ונחמה. אז היו מתפללים מנחה של שבת וכל הקהל ליווה אותו לביתו לקיים מצות סעודה שלישית. וכל אדם שהיה יוצא מבית הכנסת אחרי הדרשה, היה מרגיש כי ממש בעוד רגעים אחדים נזכה לביאת הגואל. ע"כ.

מספרים על נס שקרה בעת הדרשה, כי פעם אחת בא ילד קטן עם אמו לדרשה והיו הנשים יושבות בגג בית הכנסת מאפס מקום. הילד הסתבך וכמעט נפל מהגג לארץ, ורק בדרך נס ניצל כשתפס בעץ היוצא מהגג ומשכו אותו בחזרה. והיה רעש גדול בבית הכנסת. רבינו המשיך בדרשותיו ולא הפסיק אף רגע אחד כי היה בטוח שלא יאונה לצדיק כל און. אחרי שסיים את דרשתו שאל לקהל מה היה הרעש ששמעתי, וסיפרו לו את כל הענין. הודה הרב לה' שלא אירעה תקלה על ידם של צדיקים.

כמנהג אבותיו ירש רבינו זכות זו לדרוש בד' שבתות בשנה, בבית הכנסת הגדול העתיק המכונה 'צלאת לכבירי', ובשבתות אלו הוא היה הדרשן היחידי בעיר, ושאר דרשני הציבור היו מבטלים דרשותיהם. והיו מתקבצים מכל בני העיר, חכמיה ורבניה, כעשרת אלפי איש, אנשים ונשים. יש שכתבו שמנהג אבותיו היה לדרוש רק בג' שבתות שהם: שבת 'שובה', שבת 'זכור', ושבת 'הגדול'. והוסיף הוא עצמו גם שבת רביעית שבת 'כלה' לפני חג השבועות, לדרוש מעניין אהבת התורה ולימודה וקיום מצוותיה.

וז"ל רבינו בהקדמתו לספרו "בן איש חיל" שם כתב רבינו את דרשותיו אלו בד' שבתות בשנה: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, אשר זיכני ברוב רחמיו וברוב חסדיו להיות עומד ומשמש בחצרות בית ה' בקהל רב, לדרוש בדברי תורה ומוסר ויראה והלכה פסוקה, בארבע שבתות המיוחדות לכל שנה ושנה, בקיבוץ קהל רב ברוב עם הדרת מלך. הוא המקום אשר עמדו בו אבותי הקדושים לדרוש בו ברבים, כמנהגן של ישראל בכל מקום ומקום, וכאשר תיקן משה רבינו עליו השלום לישראל לדרוש בציבור הלכות חג בחג, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת. ויודע אני בעצמי שאין אני ראוי לזאת, אמנם זכות אבותי ז"ל הביאני לכך, תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים". עכ"ל הטהור שם.

גם בדרשות אלו היה רבינו הולך בשיטתו, לדרוש דבר השוה לכל נפש באגדות המושכות את הלב, ורק ביום היארצייט של אביו ביום ז' באלול היה אומר דרוש בפלפול לפני חכמי העיר. בדרשות אלו היה נשמע קולו יפה וחזק ומצלצל לאוזן והולך וחזק מאוד על אף גילו. ומי שלא ראה בית הכנסת מלא כימיו של החכם לא ראה קהל גדול מימיו. כשהיה מתעטף בציצית בארבע שבתות היה דורש מעומד לכבוד הצבור ולא היה נד ונע, ואף פעם לא נפלה הטלית מעל כתפו ולא היה זז ממקומו אלא עומד ישר כמלאך ה' צבאות אשרי שככה לו בעולמו.

בשבת זכור כשהיה מגיד הדרשה על 'ליצנותא דהמן', היה הקהל מרגיש כאילו באותה שעה נעשה הנס וכאילו רואים את מרדכי ואסתר בעיניהם. גם ביום הפורים בעצמו אחרי גמר התפילה בבוקר ואחרי קריאת המגילה, היה מגיד שיעור לבני ישיבתו ומדקדק דקדוקים אמיתיים על כל פסוק ופסוק, דברים ראויים למי שאמרם, והיה מתכוון לשבת באופן שיוכל להראות לקהל איך היה המן חתום בירכו מידי מרדכי שהוא עבדו, והיו השומעים מתמוגגים מצחוק, ולא נראתה בת צחוק על שפתיו רק בדיחותא פורתא כראוי לגדול שכמותו. אחרי צאתו מבית הכנסת היו העניים מחכים לו, והיה משלשל לכל אחד מהם כמה מטבעות כסף בלי חשבון, מהכסף שהיה פורט עבורם מערב פורים. ע"כ.

פעם תיאר המקובל רבי יצחק כדורי זיע''א את דרשותיו של רבינו יוסף חיים בד' השבתות, היכן היה עומד בדיוק, ואיך כשהיה דורש, כאילו אש יוצאת מפניו והיתה השכינה מדברת מתוך גרונו, כי קולו היה נשמע למרחוק. והיה דורש ארבע שעות ברציפות לעשרת אלפי איש, וכולם היו שומעים כאילו מדבר ברמקול, וקולו נשמע למרחקים... גם אמר לי שרבינו לא היה חוזר על דרשה פעמיים מעולם, מלבד ההלכות שהיה חוזר ומלמדם.

גם בקרב הגויים היתה התפעלות ויראת כבוד מדיוקנו של רבינו. וסיפר סבי המקובל חכם סלמאן מוצפי זצ"ל, שכשהיה רבינו עובר בשוק של בגדאד, היו כולם עוזבים את חנויותיהם, יותר מאלף ערבים, והיו משתחווים ומתבוננים בדמותו ההדורה עד שהיה עובר...
 
בעלייתו לארץ ישראל
מספרים מעשה מאלף בענין נסיעה זו, שבצאת רבינו לדרך התנה עם מדריך השיירה שהיה ערבי, שבשבתות הם ינוחו ולא יתקדמו בנסיעתם [ושכרו יקבל גם על ימים אלו], נאות הערבי לדבר ויצאו לדרך. בהגיע יום הששי בצהרי היום, לא עמד בדיבורו ולא הסכים לשבות, בטענה שיש סכנה גדולה במקומות אלו מאחר שמצויים בהם שודדים. אמר לו רבינו, אנו שובתים כאן, ואתה תלך לדרכך... מיד כל הנוסעים היהודים ובראשם רבינו ירדו מעל הגמלים, הקימו אהלים, הדליקו מדורה, בעזרתה הכינו מאכלים, וקבלו עליהם את השבת.

מנהיג השיירה הערבי, עשה עצמו כממשיך בדרך, ואחר שהרחיק כברת דרך הלך והתחבא בין נקיקי הסלעים, לראות איך יפול דבר. בליל שבת הגיעו פתאום שודדים, והכינו מארב סביבות האהל, ואמר כי כלתה הרעה אל כל בני החבורה... אך הנה קרב ראש השודדים אצל האהל, ובראותו את רבינו נפלה עליו אימתה ופחד, ומיד ברחו על נפשם הוא וכל אנשיו... כשראה הערבי את גודל קדושת רבינו, מיד בא והשתטח לרגליו וביקש את סליחתו.

כהשלמה למעשה זה, מספרים שראש השודדים הנ"ל, כבר הכיר את רבינו מקדמת דנא, שפעם אחת היה לו דין ודברים עם יהודי אחד, שהיה בעל חובו, ותבע אותו בערכאות וכפר היהודי בכל. ושוב חזר ותבע אותו אצל רבינו, והודה היהודי שכפר משום חסרון כיס. בראות רבינו דבר זה הוציא כסף מכיסו ונתן ליהודי שישלם לאותו גוי. מיני אז נחקקה דמות רבינו אצל הגוי (ראש השודדים),כסמל של יראל כבוד, ולכן מיד כשחזרה בצורתו הקרובה נרתע לאחוריו.

מרוב אהבתו וחיבתו לארץ הקודש, כשחזר לבגדאד, הביא רבינו עמו שק מלא עפר מארץ ישראל ואבניה, וקבע אותו בבית הכנסת. וכמו שיעידו לזה דברי השר הגדול דוד סלימן ששון בספרו "יהודי בבל", ז"ל: קרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת יש אבן קטנה קבועה בקיר ועליה חרות "אבן מארץ ישראל". וכל העוברים על המקום בהכנסם לבית הכנסת נוגעים בה ומנשקים את אצבעותיהם, לפי מנהג עתיק אשר מקורו בספר תהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". האבן הובאה מארץ הקודש בשעת תרכ"ט על ידי המנוח חכם יוסף חיים ז"ל, אשר הביא גם שקים של עפר קודש ויזרהו על קרקע בית הכנסת, כי איננו מרוצף. עכ"ל.
השתיקה יפה.

ליל שבת קודש כאשר בן רבינו זיע"א הג"ר יעקב עלה על יצועו, ראה בחלומו כי אביו נושא אשה אחרת, ויקץ ותפעם רוחו, כי חשש שקרב קיצה של אימו, ומיד החליט להיות בתענית. בזמן המנחה כאשר נכנס לבית הכנסת, קראו איזה זקן ויאמר לו מדוע אתה בתענית בשבת, דע לך שהחלום שחלמת בליל שבת, לא הבנת את פישרו, החתונה שראית בחלום היתה משום שאביך הגדול חידש חידושים גדולים והשמחה היתה כאילו התוה"ק התחתנה עך אביך ולא משום שח"ו קרב קיצה של אימך. כששמע כן רבי יעקב התפעל מאוד, ומיד בסוף התפילה רץ לאביו לספר לו כל אשר קרה, טרם פתח את פיו אמר לו אביו: לך אמור לאותו זקן שלא יגלה כל מה שמגלים לו מן השמים, אז נוכח רבי יעקב כי למעשה אביו ידע את כל המעשה ואת הצום אלא שבצניעותו הרבה הסתיר את רוח הקודש המפעמת בקרבו.
 
ויחלום יוסף
מרן הגאון הגדול הרב עובדיה יוסף זצ''ל, מספר בספר "טהרת הבית" (חלק ב') בהקדמה וזו לשונו הטהורה שם: אזכרה ימים מקדש, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים, כדי להתמסר יותר בעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי ואם אין אני לי מי לי, ורעיוני על משכבי סליקו. והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל, אשר בא לבקר בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה, נכנס לחדר הספריה, והתישב על השלחן, ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר, טוב מאוד.

ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה אתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה זצוק"ל, [שהוא קרובו של הגרי"ח]. אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא, ואיקץ והנה חלום. עכ"ל.
 
עת הגאולה
המעשה הבא נכתב בירחון "אור תורה" שנת תשל"ד, ע"י בעל המעשה – יהודי זקן שחי בתקופתו של רבינו. היה זה בהיותו בגיל ארבע עשרה, כמה חודשים לפני פטירתו של רבינו בשנת התרס"ט. וכך סיפר: באחד הימים בעת שעבר על יד ביתו של רבינו ראה שם קבוצה של אנשים, ממשפחה מכובדת נכנסים לביתו של רבינו, ונכנס גם הוא עמהם. שאלו הם את רבינו, אם נכונה השמועה שנתפרסמה, שבשנה הבאה שנת תר"ע תבוא הגאולה, כמאמר הפסוק בתהילים: "תרע לאומים ותשלחם", והיינו – שבשנת תר"ע – ה'לאומים' יקבלו מכה נוראה, ואז 'ותשלחם' ישלח ה' את את ישראל מן הגלות.
ענה להם רבינו שאינו חושב כך. אבל יאמר להם מה שהתגלה לו בחזיון על זמן הגאולה, והסימן לכך הוא, בזמן שהנשים והבנות בעם ישראל ילכו בפריצות גדולה, ובחורי ישראל ימותו בקרבות [במלחמות], זה סימן שהמשיח קרוב לבוא. כך מעיד אותו זקן ששמע מפיו של רבינו.

נהר נהר
מספרים על משפחה שנסעה לכפר עזיר שבו קבור עזרא הסופר ובדרך הוצרכו לעבור בנהר פרת, והתהפכה הספינה ל"ע, רוב הנוסעים בה ניצלו אבל כמה מהם טבעו וכל החיפושים אחריהם עלו בתוהו, באותה עת הזדמן רבינו זיע"א למקום וביקשו ממנו שיעשה משהו בעניין הוא עמד על שפת הנהר והכריז בקולו: 'נהר נהר מחר אנחנו חוזרים לבגדאד הוצא את גוויות הטובעים כדי שנוכל לקחתם', רק יצאו המילים הללו מפי רבינו זיע"א מיד צפו הגוויות על פני הנהר, הפלא ופלא, כולם עמדו נדהמים למראה עיניהם, גוי אחד שהיה נוכח בשעת מעשה ניגש אל הרב נפל לרגליו, נשק אותן ואמר: האלוהים של היהודים הוא האל האמיתי.
 
דברי חכמים וחידותם
נוסף על הכל, היה מרן גם שולח ידו גם בחידות, אותן חד לבני משפחתו ולתלמידיו. היו אלו חידות בדברי תורה לצד חידות ב'מילי דעלמא' בעניינים יום-יומיים, מה פשרן של חידות אלו? – הנה הוא עצמו מסביר.

בהקדמה לספרו "אמרי בינה" כותב הבן איש חי כך: והנה באמת כל איש משכיל בלבבו, יבין שלשון אשר מתקן ומיוסד בדרך חידה ומשל הוא יקר ונכבד, מפני שיש בו תועלת גדולה לחדד השכל כאשר אמרנו, ובו ניכר האדם הפותר דברים אלו אם הוא חכם ונבון. וכבר גדולי עולם הקדמונים עשו כמה מדרשים בדרך חידה, וקראום בשם "מדרש פליאה".
הבה נטעם מעט מאותן חידות מחוכמות, מי יודע, אולי גם שכלנו יתחדד קצת?

חידות בדברי תורה:
 - היכן תמצא בחומש שש מילים רצופות שיש בהן את האות פ'. מצאתם?
 - הלא זה הוא פסוק בספר במדבר: "לשפופם משפחת השופמי לחופם משפחת החופמי", לו הייתם בזמן הבן איש חי, והייתם אומרים לו את התשובה – הייתם זוכים לברכה ממנו!
חידה נוספת: היכן תמצאו אוכל אחד, שאם אוכלים אותו – יהיו אסורים לאכול אחריו כל מין אוכל שיהיה – הן בשר והן חלב, הן פירות הן מזונות?
נו, נחשתם מה זה? כמובן – האפיקומן. מי שאכל אותו לא יכול לאכול כלום, לא בשר לא חלב, ולא מאכל פרוה.
חידה הבאה: בפרשת בא כתוב: "ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'" – כתוב על כך במסורה: סימן "מלך אין לארבה". למה הכוונה? מה הקשר בין משה היוצא מעם פרעה לכך שאין לארבה מלך?
הכוונה היא כזו, הסביר מרן למי שלא הבין את פתרון החידה: משה רבנו מכונה מלך, כפי שכתוב עליו "ויהי בישורון מלך". שמו לא מוזכר כלל במכת ארבה וזאת בניגוד לשאר המכות, שם הוא כן מוזכר. "ויצא מעם פרעה" כתוב, ולא כתוב "ויצא משה". זו הכוונה: אין מלך לארבה.

אלו היו החידות הקלות יותר להבנה. הלמדנים המפולפלים שביניכם מוזמנים לפתוח את הספר "אמרי בינה" ולנסות לפענח את החידות הסבוכות העוסקות בדברי תורה והלכה. חלק נוסף בספר עוסק בחידות במילי דעלמא. גם הן נועדו לחדד את השכל ולפתח את המחשבה, בצורה כזו גם לימוד התורה יהיה עמוק ומחודד.
הסכיתו ושמעו:
אחד אמר לבנו "קנה לי שמן זית מן השוק".
אמר לו הבן: "באיזה כלי אניח את השמן?"
אמר לו: "תניחהו בכפך".
אמר לו הבן: "אין בכפי בית קיבול".
אמר לו: "תהפכנה ותמצא בית קבול".
חזר ואמר לו: "תביא לי מים מן הבור".
אמר לו: "באיזה כלי אביא?"
אמר לו: "קח את הילד ותביא לי מים".
הבנתם את זה?
אם לא מצאתם את התשובה, לא נורא. הנה היא לפניכם:
האב רמז לבנו שיניח את השמן בפך. כי כף בהפוך אותיות הוא פך. וכן בהבאת המים רמז לו שיביאם בדלי – כי ילד בהפוך אותיות הוא דלי...
חידה נוספת: בעיר אחת, יש מנהג שאם יבוא אורח לעיר וישאל לתושבי העיר היכן ביתו של אדם פלוני, אין להם רשות להראות לו הבית ולהודיע עליו. והנה נזדמן אורח אחד, בא לאותה העיר ורצה להכנס לבית אחד מחשובי העיר, ואף על פי שלא שאל – נכנס שם אצלו תיכף.
מה היה התכסיס בו נקט האורח? איך הצליח למצוא את הבית המבוקש בלי שהוא שאל על כך איש?
פשוט מאוד:
האורח התחכם וערך קניה בשוק. אחר כך הוא עצר משלוחן ברחוב ואמר לו: "בבקשה שא את המשא הזה לבית פלוני" – לביתו של אותו אדם אצלו הוא אמור להתארח... הלך האורח בעקבות הסבל, וכך ידע בדיוק היכן מתגורר אותו אדם נשוא פנים! (חידה זו מובאה במדרש רבה איכה בפתיחה חכמת אנשי ירושלים).

הצלחתם לפתור את החידות הקודמות? עכשיו נעבור לחידה קצת יותר מיגעת:
ישנה חצר, אשר בה שבעה מגדלים שיש בהם מראות נפלאות. בפתח כל מגדל יש שומר אחד. נכנס אדם אחד לבקר באותם המגדלים. היה אצלו ארנק שיש בו דינרים. כשנכנס במגדל הראשון, נתן המבקר לשומר הפתח חצי מהדינרים שהיו אצלו ונכנס.

המגדל השני נתן שוב מחצית ממה שנשאר לו, וכן במגדל השלישי – שוב נתן מחצית. כך עשה גם ברביעי וכן בכולם עד הסוף. לכל שומר הוא נתן מחצית מהכסף שנותר בכיסו לאחר שנתן לשומר הקודם. כאשר יצא סוף סוף מכל המגדלים נשאר לו, מסכן, רק דינר אחד בכיסו. מה אתם אומרים, כמה דינרים היו לו לאיש לפני שהתחיל את מסע המגדלים?
- נכון הגעתם לתשובה הנכונה? מאה עשרים ושמונה דינרים! יפה מאד.
ודאי שאלתם את עצמכם, מה עושות חידות מסוג כזה בספרו של הבן איש חי? הוא שכל כולו היה קודש לה', שהיה הוגה בתורת הנסתר והנגלה, והיה מוסר שיעורי תורה ולומד ללא הרף, ועונה לשאלות הלכתיות סבוכות מכל קצוי ארץ – מדוע מצא לנכון לכתוב חידות ב"מילי דעלמא" כלשונו?

ובכן, הוא עצמו עונה:
מטרתן של חידות אלו היא, "לחדד השכל הן לגדולין הן לנערים, כל אחד לפי ערכו, והן הן הדברים אשר הייתי מחדד בהם את בני ביתי, וכוונתי לטובה לפקוח את שכלם במילי דעלמא. ובזה יתחכמו במילי דאורייתא קדישתא. והייתי מנסה אותם בחידות, הן חדשות שהייתי מחדש וממציא להם לפי שעה במילי דסברא כאשר יעלה בלבי, הן ישנות אשר שמעתים בקנותי מפי העולם, כי אמרתי: יש תועלת שיהיו דברים אלו מצויים וגלויים לפני כל אדם, שיהיה מנסה בהם את בניו ואת תלמידיו, כדי לחדד שכלם, ובזה יהיה להם לב פתוח ומבין גם בדברי תורה, וה' יתברך יהיה בעזרי, לעשות המעשים אשר אעשה לשם שמים, אמן כן יהי רצון.

נא לשתף ולהפיץ לזיכוי הרבים בכל המדיה!