רודף אחרי עצמך? זו הדרך לפתרון

רועי בן קשת היה ילד צפון תל אביבי מלא ספקות. הוא אף פעם לא החליט בשביל עצמו בצורה משכנעת מה עדיף לו עכשיו, לאכול או לשחק בחצר עם החברים, לישון או לקרוא ספר, או אולי לשמוע מוסיקה, הספקות הללו רדפו אותו יומם ולילה ולא נתנו לו מנוחה. גם כשהוא החליט לבחור באיזשהו כוון, הוא תמיד חש שהוא מפסיד בכיוון האחר. הוא היה טיפוס  חשדן, נרגן ומקטר מקצועי, שתמיד חשב שמרמים אותו, גונבים לו ולא נותנים לו את מלוא זכויותיו. במילים אחרות הוא לא האמין באף בן אדם. האמת ניתנת להיאמר שכמעט בכל מגעיו עם בני אדם הוא תמיד מצא בהם את הסדק של אי האמינות, את הכחש-בחש המאפיין אנשים שמילה אצלם זו לא מילה, ומהימנות זה לא הצד החזק שלהם.

נו, נו, אם בן קשת מיודענו לא סבל את סביבתו הקרובה, לא מוגזם יהיה לומר שדתיים בכלל וחרדים בפרט, הוא לא סבל ולא האמין למילה וחצי מילה שלהם. עד שיום אחד התקבל לעבודה בבנק ניסים שרעבי, חוזר בתשובה צעיר, שאת עיקר עבודתו עשה בארכיון, אבל היה עולה ויורד בין הקומות להביא ולקחת מסמכים נצרכים. הדמות החרדית של שרעבי עוררה בבן קשת תחושת ריחוק מחד, אבל סקרנות מאידך. בוקר אחד נכנס שרעבי למשרדו של בן קשת והנחית עליו שני תיקים לעיון, כדי שיעביר מסקנותיו למנהל הסניף. אחרי החלפה של כמה מילות נימוס, אמר שרעבי לבן קשת, שהתחיל לחקור אותו, ולהתעניין ולחטט: "תשמע חבוב, אני איש פשוט, חזרתי בתשובה לפני שנתיים. אני אין לי זמן להתחיל לשכנע אותך שיש בורא לעולם, וכל מיני פילוסופיה. אני מאמין שיש, וחלאס! אבל יש לי בן דוד שהוא יעני אינטליגנטי כמוך והלך לסמינר של חוזרים בתשובה וחזר לנו עם כיפה וציציות. הנאיביות הפשטנית של שרעבי כבשה את רועי בן קשת, משהו בצלילי קולו שידר אמינות, וזה צליל שבן קשת לא כל כך הכיר. "טוב תן לי את מספר הטלפון שלו, אני רוצה לשוחח אתו... הלך חילוני חזר דוס, מעניין...". אורי שרוני סיפר בנימוס לבן קשת על הסמינר, וסקרנות משופעת בספקות החלה לנקר בפקיד הבנק שסבל מחוסר אמון כלפי כל מי ומה שזז, אבל גם אורי שרוני נשמע לו משום מה אמין ומדבר לעניין, כמובן הכל בערבון מוגבל. בן קשת חייג, ושבועיים אחר כך מצאו אותו בסמינר "ערכים".

רועי סקר את לובי המלון. הרבה חילוניים, פה ושם כמה חרדים, "מעניין", הרהר, "מה הם כבר יכולים למכור לי שאני לא יודע. אבל אני לא טיפש, אני אכניס אותם למלכודת של חוסר האמינות וחוסר היושר שלהם... הם כולם תיאטרון אחד גדול" צקצק בתוך הגיונות ליבו. ההרצאות היו מעניינות, אבל לא הזיזו את לבו האטום. ההוכחות על נבואות שהתגשמו, צפנים טמירים החבויים בתורה, לא עשו עליו שום רושם. "הם פשוט מאחזי עינים, המרצים החרדיים. אני לא הולך לבדוק אותם, אבל אני לא קונה מהם שום הוכחה". כל המסרים הללו עברו מעל ראשו של רועי,  שספר את הדקות עד לסיום הסמינר במוצאי שבת קודש. ליל שבת, אחרי הסעודה באולם דקל, הרצאה עם הרב שמעון גורדון.

רועי בן קשת התיישב בשורה השלישית. נושא ההרצאה: "יום שבת בחיי במשפחה". הרב גורדון איש עדין נפש ואציל מידות. כשרונו כמרצה היה להעביר בלשון צחה ומרתקת את מדרשי חז"ל בשילוב הלכות שבת פשוטות עם רעיונות של שלום בית. למרות השעה המאוחרת היו משתתפי הסמינר מרותקים. גם רועי. הוא גילה עניין במדרשים, הוציא את פנקסו מכיסו, שלף עט מארנקו, והחל לרשום ראשי פרקים. הרב גורדון קלט אותו והביט בו בעיני תכלת מלטפות: "מכובדי, היום שבת, ואחת מן המלאכות האסורות היא כתיבה, אבקשך לא לכתוב את הרצאתי...". רועי הניח את העט, אך גיחך בינו לבין עצמו: "הרב הזה משחק אותה צדיק, אני אכניס אותו לפינה..." דקותיים אחר כך שוב אחז בעט. "ידידי היקר, שבת היום! ביקשתי ממך וזו הפעם השניה, לא לכתוב. אם תמשיך בכתיבה אאלץ לסיים את ההרצאה בטרם עת, וחבל. אני מוכן לחזור בפניך על עיקרי הרצאתי במוצאי שבת, ואז תוכל לתעד את הדברים". הו, הו, רועי התחיל לגלות ענין בסצינה הנוכחית. עימות בלתי נמנע עם הרב גורדון – זה האתגר. הוא כבר יוציא אותו מכליו, ויוכיח לכל הקהל מה פרצופו האמיתי של הרב. הוא החזיר את העט לכיסו. ...ושוב דקותיים אחר כך, שלף בן קשת את עטו והתחיל שוב לרשום. הרב גורדון עצר את שטף דיבורו, סגר את הספר שלפניו ואמר: "קהל קדוש תסלחו לי, אבל אני מסיים ברגע זה את הרצאתי. אינני מוכן שיהודי, וכל יהודי באשר הוא, יחלל שבת בגללי. זה עוון נורא שאינני יכול שיוטל על כתפיי. תבינו אותי,  אני אוהב את היהודי הזה, ואינני רוצה שייגרם לו נזק.

שוב, אני מבקש את סליחתכם". הרב גורדון פנה בהליכה מהירה לכיוון פתח היציאה מן האולם. קולות מחאה נשמעו וטרוניות רבות הופנו לעברו של בן קשת. "הרב גורדון!" צעק רועי בן קשת, "חכה רגע". הרב נעצר והפנה ראשו לעבר בן קשת. הקהל השתתק. "כבוד הרב, סליחה, צר לי שפגעתי בך. רק הרגע, ממש הרגע, נכנסה האמונה התמימה כמו חץ ללבי. הייתי בטוח שאתה לא רציני בהערותיך כלפי.

חשבתי שתבליג על הכתיבה שלי,  כי שבת היא עוד יום בשבוע. נדמה היה לי שהכל כאן הצגה אחת גדולה. אבל כשאני שומע ורואה שהשבת קדושה כל כך בשבילך, ואילו אני, יהודי פשוט, חוטא, עוד יותר חשוב בשבילך... אז אני מאמין לכל התורה כולה. הרגע למדתי ממך שיש באמת מושג של "אהבת ישראל", כשאמרת "אני אוהב את היהודי הזה". זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותי, ואל תשאל אותי למה ומדוע...". הרב גורדון לא שאל למה ומדוע, הוא ניגש לרועי בן קשת, חיבק אותו בחום רב, ולחש על אוזנו: "אתה יהודי גדול... אנחנו עוד ניפגש". וההרצאה המרתקת נמשכה עמוק עמוק לתוך ליל שבת, שופע מלאכים, מזמורים וניחוחות של צ'ולנט. בן קשת עצמו נמתח כמו חץ דרוך על המיתר של הסמינר, והגביה עוף כאחד הנשרים הגדולים.