יהדות
ישנן שלוש גישות מעניינות בחיים שאנשים נוהגים לאמץ:
1. ישנו האדם הפסימי - אותו אחד שמתהלך כמו עיוור, עיניו מכוסות תמיד וכל ראייתו מצטמצמת לכדי חושך. הוא לעולם לא ימצא סיבה לשמוח או להתעודד ובעיניו הכל נורא, עצוב וקשה בעולם.
2. אחריו נמצא את האדם הנאיבי - אותו אחד שבטוח שהחיים הם מה שקורה זה 'כאן ועכשיו' ולא משנה מה יהיה, תמיד הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. עבורו החיים הם 'תותים' והם גם תמיד בשלים וראויים למאכל. הוא מאמין תמיד שיהיה בסדר. בעצם למה יהיה? ויהיה יותר טוב מחר.
שתי גישות אלו מהוות בעיה גדולה כי שתיהן קיצוניות לחלוטין וכל קיצוניות שהיא, מכל סוג שהוא, היא איננה בריאה לאדם. בחיים כמו בחיים, אדם חייב מאזן כוחות, הוא חייב מינונים, הוא חייב פרופורציות.
3. אדם בעל גישה נכונה, לא מגבילה ובריאה לחיים, לא חי בהכחשה שאין רע בעולם ולעומת זאת גם לא בתחושת עילאית ושמחה תמידית. הוא מבין שאומנם המציאות של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" קיימת, אך היא הדרך ולא התוצאה הסופית. הוא לא פוחד מאף רגש הקיים בקשת הרגשות. הוא מבין שיש אמצע, שלא כל החיים הם שחור או לבן. הקושי קיים, אך בכוחנו לצמוח מעלה ולהתגבר על הקשיים שניתנו לנו למרות ולעיתים דווקא בעקבות המשברים שפוקדים אותנו.
בשורש נשמתנו קיים חלק אלוקה ממעל, כוח נפשי עצום המסוגל להתגבר על כל מכשול. אם רק נשכיל להתבונן, נמצא אותו בתוכנו.