עד גיל 22 לא הניח תפילין ואז קרה הדבר הבא

מסופר על אדם שגדל בבית שלא הזדמן לידיו (כמעט) להניח תפילין עד גיל 22, הן היו מונחות בארון, עד שאחד הבחורים שיכנע אותו לבוא יום אחד לתפילת שחרית. בתפילה הזו הזדמן לו להניח תפילין ומיד בסיומה הוא קרן מאושר, נכנס לרכבו ומרוב אושר, שמחה רוחנית ועילאית שעדיין ליוו אותו, הוא החל למחוא כפיים ברכב ולשיר בקולי קולות "איזה טוב ה'", לצערו באותו הרגע עבר שוטר שהבחין בו מוחא כפיים, ביקש ממנו לעצור בצד ונתן לו דו"ח של 750₪. הבחור בפליאה תהה לעצמו שאיך יכול להיות הדבר, הרי רק לפני כמה דקות הוא הניח תפילין, איך כבר הוא נתקל בחוסר מזל ונותנים לו דו"ח?

התשובה היא, שכל כך הרבה פעמים בדרך אנחנו נעבור קשיים ומשברים, דברים שלא ייראו לנו בדיוק לרוחנו ובעינינו יצטיירו כחוסר מזל אבל דווקא שם, בדיוק שם! נמדדת האמונה שלנו, עבודת המידות שלנו, ההבנה שכל מה שה' יתברך עושה, רק לטובה הוא עושה גם אם אנחנו לא מבינים זאת באותו הרגע ולא רואים את התמונה הכוללת.

נשאלת השאלה מדוע דווקא בגיל 75 ה' יתברך פונה אל אברהם ומבקש ממנו "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך?" מה דחוף בגיל 75 לקום עם כל הפקלאות, כשהוא אדם מבוגר וכבר אין לו הרבה כוחות ולעזוב את הארץ?

אומר "רבת עין" (תלמיד של רבי לוי יצחק מברדיטשוב) שהמספר 75 הוא שווה ערך בגימטרייה למילה "ביטחון", הקב"ה אומר לאברהם אבינו שהוא מבין את הקושי הרב שלו לקום ולעזוב ושישנם דברים בדרך שוודאי לא יהיו למורת רוחו אבל זה המבחן האמיתי - לבטוח ולהאמין בה' יתברך דווקא כשקשה, דווקא כשצפים הספקות, דווקא כשאין בהירות בחיינו ולא ידוע לנו הכיוון. זה מבחן התוצאה האמיתי. שנזכה כולנו ליצוק אל ליבנו מאגרים של אמונה בעתות משבר ומחסור.