"בכניסה לביתי המתין כלב גדול": נשמת האב שהתגלגלה בכלב

את הסיפור הזה שמענו ממקור ראשון מבחורה שעלתה לשידור בתכניתו של הרב יצחק בצרי "סוד הגלגולים" וכך היא מספרת: "ראשית אומר שלעלות לשידור ולספר את הסיפור שלי זה משמעותי ובעל חשיבות גדולה מאוד עבורי מהסיבה הפשוטה שאני מבינה שכנראה זה הסיכוי היחיד שלי היום לסגור מעגל הנמשך כבר כמעט ארבעים שנה ולבקש סליחה מאבי ז"ל. כל מה שאוכל לעשות היום עבורו זה כל דבר שיתרום בעילוי נשמתו כי אני מבינה שהוא מתייסר.

"כיום אני בת 39 וזכיתי לחזור בתשובה שלמה לפני יותר מעשור. אני נשואה ואימא לילדים ב"ה, אבל הסיפור הזה מלווה אותי למעשה מילדותי. נולדתי בבית חילוני לשני הורים ואח. המשפחה שלי מאוד ציפו לי, חיכו שתיוולד להם בת. נולדתי וקיבלתי המון אהבה. בשלב כלשהו מצבם של הוריי התערער מאוד מבחינה זוגית וצצו לא מעט בעיות, ביניהן גם בעיות אלימות. הבעיות צמחו וההתמודדויות היו מאוד לא פשוטות לאורך השנים. האלימות לא הופנתה כלפיי אבל כן הופנתה לעיתים גם אל אחי.

"אני הייתי אז די קטנה וכשהגעתי לגיל 9 אימא שלי החליטה שהיא מתגרשת. אבא שלי באהבתו הגדולה והאובססיבית משהו, לא היה מוכן לתת לה גט בשום פנים. מאותו הרגע החלה סאגה שנמשכה ארבע שנים בהן אבי התעקש לא לתת לאמי גט, וחיינו חיים נפרדים לחלוטין. אנחנו נשארנו עם אימא לגור בביתנו ואבי עבר להתגורר עם הוריו. אבי לא היה אדם בריא פיזית, הוא סבל מבעיות לבביות רבות ועבר מספר ניתוחים לאורך השנים. למעשה היינו מנותקים ממנו לחלוטין ולא היה שום קשר בינינו.

"במהלך השנים הללו חלו לא מעט דיונים בבית המשפט בהם ניסו לשכנע את אבי לתת לאמי גט ולגרום לנו להתקרב אליו אפילו מעט, לייצר איזה קשר אלמנטרי שאולי יגרום לו להתרצות ובכל זאת להסכים לתת לה גט. בתקופה ההיא אני ואחי ראינו את אבא פעמים ספורות בהחלט ורק בבית הדין. בחלוף השנים הקב"ה סובב הכל כך שאנחנו ואבא נתגורר בניין מול בניין. אבי התגורר אצל הוריו, ועקב מצב כלכלי קשה גם אנחנו נאלצנו לעבור להתגורר אצל הוריה של אמי. סבא וסבתא שלי בעצם התגוררו בשכנות קרובות. כך נוצר מצב שאנחנו גרים בניין מול בניין.

"על אף שגרנו בשכונה קרובה לא היינו מוכנים להתראות עם אבי בשום פנים ואופן מתוך תחושה שאנחנו חייבים לבחור צד וטבעי שאבחר בצד שמגדל אותי ומטפל בי. בשנים הראשונות אבי כן ניסה ליצור עימנו קשר וכל הזמן לא אפשרנו. כשהיה מתקשר היינו מנתקים ואם שלח מתנות, נהגנו באופן קבוע לזרוק אותן לפח. התעלמנו מקיומו לחלוטין. היינו ילדים ולא הבנו את עומקם של הדברים.

"כשהייתי בת 13 וחצי קיבלנו יום אחד שיחת טלפון ובה בישרו לנו שאבא עבר אירוע מוחי והוא נמצא בביה"ח במצב של תרדמת. אני עניתי לשיחה כי הייתי לבד בבית באותו הזמן. מן הסתם שהבחירה שלי לנתק קשר לא היתה בחירה מודעת וקיבלתי את הבשורה באופן קשה ביותר. הודיעו לנו כי המצב לא טוב וכשאמי שמעה את הבשורה היא אמרה שנלך לבקר אותו ביום למחרת. בשעה אחת בלילה התקשרו מבית החולים ואמרו שהמצב קריטי ביותר. באותו הרגע נסענו לטיפול נמרץ לבקר אותו. המראה היה קשה מאוד. אני זוכרת שנתנו לי כמה דקות להיות איתו לבד בחדר ופשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה מלבד סליחה! הביקור הסתיים ולמחרת בבוקר הגענו שוב לביה"ח. כשהגענו לשם אחות לקחה את אמא שלי הצידה ומיד אח"כ רגליה של אמי כשלו, היא נפלה ופרצה בבכי. באותו הרגע הבנתי שאבא שלי כבר איננו.

"נסענו חזרה בשתיקה הביתה ואני זוכרת שכבר בדרך ראינו מודעות אבל על אבי פזורות בכל השכונה - משפחתו ידעה עוד לפני כן שהוא נפטר ואף אחד לא טרח לספר לנו. כמובן שבהמשך הגענו ללוויה. השנים הבאות היו עבורי מאוד קשות ולוו בתחושות אשמה רבות. הנושא לא דובר בבית מעולם. השנים חלפו וזכיתי בחסדי ה' לחזור בתשובה, להתחתן ולהקים בית כשאבי לא נוכח בשום חוויה והתחושות היו קשות מאוד.

"במהלך השנים לא נכחנו בשום אזכרה כמעט מלבד פעמים ספורות בהן אמי שילמה למישהו שיגיד מה שצריך בבית העלמין ובזה העניין הסתכם. בעלי היה שותף מלכתחילה וידע את כל הסיפור. הוא נהג ללכת במקומי בכל שנה ביום האזכרה לבית העלמין כי אני לא מסוגלת להיכנס לשם.

"חשבתי שהחלק הקשה כבר מאחורי עד לפני שנה. בשנה שעברה ביום האזכרה בעלי לא הלך לבית העלמין, אינני זוכרת מה הייתה הסיבה לכך. באותו היום הייתי בבית שלי וכהרגלי בכל שנה הדלקתי נר והתפללתי לעילוי נשמתו. אימא שלי הייתה אצלי באותו היום ואפילו לא ידעה שזה יום האזכרה.

"זה משהו שדי מנותק מחייה, ואני לא הזכרתי מילה בעניין. אימא שלי מתגוררת עדיין באותו הבית בשכנות עם הוריו של אבי ובעודה אצלי בבית היא מקבלת פתאום שיחה מהשכנה בבניין ובשיחה השכנה אמרה לה שהיא חייבת לחזור בדחיפות הביתה כי יש כלב גדול שיושב לה על השטיח בכניסה בקומה השלישית.

"בכל קומה יש ארבע דירות והכלב טיפס עד קומה שלישית ובחר להתיישב דווקא על השטיח של אימא שלי. הכלב חסם את המדרגות למי שרצה לעלות לקומה רביעית ואנשים חששו לעבור, לכן השכנה התקשרה אל אימא שלי שתבוא הביתה. מיד אמרתי לאימא שלי לנתק את השיחה ושאני יודעת ומבינה מה קרה. לקחתי אותה לחדר והתחלתי לפרוץ בבכי.

"אימא שלי לא הבינה את פשר המהומה וטענה בפניי שזה רק כלב ואני אמרתי לה שזה לא רק כלב - היום זה יום האזכרה של אבא וזה לא רק כלב, כלב לא מגיע סתם דווקא ביום האזכרה מכל הימים בשנה ובוחר סתם כך להתיישב מול דלתה. כשהיא שמעה שזה יום האזכרה גם היא הבינה (גם היא ברוך ה' זכתה לחזור בתשובה ברבות השנים). אדם שרוצה לראות את האמת רואה אותה. שתינו בכינו ואז אמרתי לה שהיא תשאר בבית שלי עם הילדים ואני אלך אל הבית שלה.

"נסעתי לשם רועדת בוכה ומוצפת ברגשות ובחששות. כשהגעתי אכן ראיתי כלב גדול יושב על השטיח ולא זז. הוא אפילו לא הזיז את ראשו. אני מנסה להשמיע לו קולות והוא לא זז בשום אופן. חששתי אפילו להתקרב אליו כי בכל זאת זה דבר מאיים. נעמדתי במרחק ארבעה צעדים ממנו, פתחתי ספר תהילים והתחלתי לקרוא פרקים בקול רם. אח"כ אמרתי שזה יהיה לעילוי נשמתו ואני מזכירה את השם שלו. לא הצלחתי להירגע מהבכי. הכלב עדיין מביט בי ולא זז. אני מסיימת עוד ועוד פרקים ומרגישה שאני כבר שם המון זמן ושום דבר לא עוזר, הכלב פשוט לא זז.

"לא ידעתי מה לעשות אז פשוט מצאתי את עצמי סוגרת את הספר, יושבת מול הכלב ואומרת לו בבכי: "מחול לך, מחול לך, מחול לך" ומבקשת ממנו סליחה מכל ליבי. ברגע שאמרתי את הדברים הללו הכלב החל לפתע ליילל ולבכות. אני חשבתי שאני מדמיינת והוזה אז אמרתי שוב את הדברים והכלב שוב בכה.

"אם מישהו אחר היה מספר לי סיפור כזה היה לי קשה להאמין אבל לי זה קרה. אני הייתי שם ואני יודעת שזו אמת. כשראיתי שחוץ מלבכות הכלב עדיין לא זז הבנתי שאני צריכה לעשות משהו נוסף ולא ידעתי מה. צלצלתי מיד אל הרב שלנו שאמר לי לומר נוסח מסוים של כמה דברים שאני כבר לא זוכרת. ניסיתי לומר את זה לכלב וזה לא עזר, הכלב לא זז. התקשרתי לבעלי בוכה ושאלתי אם יש לו רעיון מה לעשות. הוא אמר לי לרדת לכולל למטה ולגשת אל הרב שמכיר אותו, להתייעץ עמו. הרב אמר לי מה לעשות וגם זה לא עזר. הכלב לא זז. התגובה היחידה הייתה הבכי כשאמרתי לו את הדברים.

"אני מחליטה לקום ולעזוב את הבניין וחוזרת לביתי. אימא שלי שואלת מה קורה ואם הכלב זז ואני אמרתי לה שהוא נשאר במקומו. השכנה הסכימה לשמור את ילדיי ואני אמרתי לאימא שאנחנו נוסעות לבית העלמין. אימא לעולם לא מגיעה לשם וחשבתי שאולי זה מה שצריך לעשות. שתינו הגענו נסערות מאוד לבית העלמין ובקושי מצאנו את המקום. בכינו שם בכי מהנשמה תוך אינספור התנצלויות ושאלנו מה אנחנו יכולות לעשות עבורו. הדלקנו נר, אמרנו פרקי תהילים ויצאנו. מיד ביציאה התקשרנו אל השכנה לשאול אם הכלב עדיין שם והיא ענתה שכן.

"כשחשבנו שעשינו כבר כל מה שאפשר, התקשרנו בלית ברירה למוקד של העירייה בבקשה שיגיעו לפנות את הכלב. הם הגיעו ופינו אותו וע"פ בקשתנו התקשרו לומר שהוא פונה וציינו שזה מאוד מוזר כי הכלב לא היה מוכן להתפנות וממש התעקש. עוד הם אמרו שמדובר בכלב עם רצועה ששייך למישהו. אני לא שמתי לב כשהגעתי לרצועה אבל זה הופך את העניין למוזר יותר כי כלב שיש לו בעלים לא מגיע לדירה אקראית סתם ככה ויושב בלי רצון להתפנות.

"הם נאלצו לתפוס אותו ברצועה וממש לגרור אותו 3 קומות למטה. ניסינו גם לברר דרכם את פרטיו של בעלי הכלב אך הם לא היו מוכנים למסור פרטים. מאותו הרגע הכלב לא חזר לשם יותר ולכאורה הסיפור הסתיים. מבחינתי הסיפור לא הסתיים וכבר שנה אני חושבת מה אני יכולה לעשות עבורו לעילוי נשמתו ובכדי שתהיה לה מנוחה וכך הגעתי בעצם לשיחה עם הרב בצרי".

הרב בצרי: "נכון מאוד, אני זכיתי עוד בשבוע שעבר לשמוע מפיך את הסיפור בשיחת טלפון. זה באמת היה מצמרר ומרגש עד דמעות. אני מבין את הכאב שלך גם לאורך השנים במסע הלא פשוט עם אביך וגם הכאב על נשמתו שאת מרגישה שאין לה מנוחה ושהוציאו בכוח את אותו ה"כלב" למעשה בלי לסיים את התיקון. דברי התורה שנאמר היום יהיו לעילוי נשמת אביך - "אריה בן גיטה רינה", שרוח ה' תניחהו בגן עדן אמן".