"טוב שאנשים מפחדים מהמוות, אשרי האדם שמפחד תמיד"

בני האדם מפחדים מהמוות וזה הגיוני ונהדר, טוב שהם מפחדים מהמוות. "אשרי אדם מפחד תמיד" - האדם צריך לפחד לא רק ממה שקורה בעולם הזה, מכל כל האסונות והצרות הפוקדים אותנו, אלא גם ממה שקורה בעולם שאחרי, העולם הבא. בחיים שלאחר המוות. פחד הוא מנגנון בריא הנועד לגרום לנו להיזהר ולתת את דעתנו על ההתנהגות וההתנהלות שלנו בעולם בכל רגע נתון. מתי הפחד מתחיל להיות הרסני ולא בריא? כאשר הוא מתחיל להפוך לאובססיה וגורם לאנשים להגביל את חייהם באופן משמעותי.

פחד טוב הוא פחד שהאדם מפחד ונזהר אך ממשיך לעשות ולא נותן לפחד להגבילו בחיים. הוא חי את החיים במלואם עם כל מה שזה אומר ועושה מה שצריך לעשות. למשל אם אדם פוחד משיח עם אנשים אחרים, הוא בכל זאת מדבר ולוקח את הסיכון - אלא שהוא נזהר יותר לבחור את המילים הנכונות. הוא לא נותן לפחד שלו למנוע ממנו את העשייה, אלא למקד אותו ולא להגבילו לחלוטין.

פחד רע לעומת זאת הוא פחד המגביל את האדם. כשאדם מפחד מהמוות, הפן החיובי בכך הוא שאדם נזהר יותר במעשיו, "ותשחק ליום אחרון" - שיגיע ליום אחרון ויהיה בשמחה. אך הפחד השלילי הוא כאשר אדם נמנע לחלוטין ממעשים מרוב עודף פחד.

למה באמת אדם מפחד מהמוות? לא מעט פעמים אדם לא מספיק פיקח בכדי להבין כי קיים איזשהו איזון. מצד אחד האדם אמור לעשות, לפעול ולבחור בכל רגע נתון ומצד שני חייבים להבין כי לא הכל בידינו, לא הכל תלוי בנו. "אני לכשעצמי מה אני" ו"כשאין אני לי מי לי" אלו שתי אמירות סותרות אך בכל אופן צריך ששתי אמירות אלו ישכנו בליבו של האדם.

מצד אחד אנחנו צריכים לעשות השתדלות ולפעול ברמה מסיומת שיש ביכולתנו לעשותה. ובו בזמן עלינו להבין שלא הכל תלוי בנו גם אם עשינו את המרב, ישנם דברים התלויים בנו והם ברי שינוי ע"י המעשים שלנו וישנם דברים שהם לא ברי שינוי, גם אם נפעל בהקשרם ללא הרף, מהסיבה הפשוטה שהם פשוט לא תלויים בנו. כלומר לעשייה שלנו תהיה השפעה בתוצאה הסופית רק בחלק מן הדברים ולא בכולם.

פחד מהמוות הוא מעין ניסיון שליטה עמוק בתוך נפשו של האדם. אדם רגיל לשלוט כמעט בכל דבר והמוות הוא המקום היחיד המערער שהוא פוגש בחיי, בו הוא מרגיש חסר אונים והדבר גורם לו לבהלה. אז מה עושים? מרפים! משלבים שתי גישות במוח. גישה אחת של "ובחרת בחיים" - תיזום, תפעל ותעשה וגישה שניה היא פשוט להרפות ולהיכנע, להרשות לעצמנו להיות חסרי אונים ולהבין שכמה שנעשה התוצאה הסופית לא תמיד תהיה תלויה בנו ולפעמים זה פשוט לא יספיק. היכולת לאזן בין הגישות היא זו שתוביל להרפיה אמיתית בחיים.

אם יש בעיה ויש לה פתרון אז ממילא אין לנו סיבה לדאוג ואילו אם יש בעיה ואין לה פתרון אז גם אין לנו סיבה לדאוג. הדאגה בכל מקרה לא מקדמת אותנו לשום מקום ולא תורמת לנו במאומה. אז בשביל מה לדאוג?! השליכו על ה' יתברך תוך עשיית השתדלות מרבית מצדכם, התפללו וקוו לטוב. ברוכים תהיו.