לפניכם 2 קבוצות קבצנים: בואו לבדוק באיזו קבוצה אתם נכללים

המגיד ממעזריטש היה עני מרוד. הצריף שלו היה מורכב מרהיטים שבורים אשר נוטים ליפול, ארוחותיו היו מורכבות מלחם יבש וממים בלבד.

פעם שאלוהו תלמידיו: "רבי, מדוע אתה צריך לסבול תנאים כה גרועים, בעוד אחרים, שהם הרבה פחות ראויים ממך, נהנים משפע וכל טוב?"

כדרכו הייחודית, השיב המגיד בסיפור. הסיפור יעניק לנו מבט נרחב על הצער שאנו סובלים ביום זה, יום עשרה בטבת, שנקבע לדורות כיום צום לזכר האסון שהתרחש בו - תחילת המצור על ירושלים.

"איש עשיר השיא פעם את בתו", פתח המגיד בדבריו. "העשיר היה אדם נדיב במיוחד, ורצה שכל עניי העיר ישושו וישמחו עִמו ביום שמחתו. על כן, תלה בכל בתי הכנסת ובבתי הקבצנים שבסביבה מודעות שבהן הזמין כל קבצן ואביון לחתונת בתו.

"הגיע יום החתונה. מאות קבצנים התיישבו סביב לשולחנות שהיו עמוסים במזון המשובח והטעים ביותר. אולם אז אירע אסון: הכלה התמוטטה. גדולי הרופאים הוזעקו למקום, אך ללא הועיל. הכלה הלכה לבית עולמה. בית המשתה הפך לבית אבלים, והחתונה הפכה להלוויה המונית וכואבת.

"הקבצנים נחלקו לשתי קבוצות", ממשיך המגיד לתאר. "קבוצה אחת טענה: 'חבל על כל האוכל על השולחן. מי יודע מתי, אם בכלל, נקבל הזדמנות נוספת כזאת ליהנות מסעודת מלכים? ומלבד זאת, ברור שמארחנו לא רוצה שכל המזון המשובח הזה ילך לפח. ובכלל, אם נישאר רעבים – האם זה ינחם אותו וישכיח את יגונו'?

"קבוצת הקבצנים השנייה סירבה לגעת במזון שהיה לפניהם: 'איך נוכל לאכול ולשתות, בעוד האדם שנתן לנו את כל זה שרוי באבל וביגון?' תהו והוסיפו: "כיצד ניתן ליהנות מאירוע שעצם קיומו הפך לאסון?

"העולם הזה דומה לבית חתונות", הסביר המגיד את כוונתו בסיפור המשל, תוך שהוא משתמש בדברי חז"ל בגמרא: 'האי עלמא לבי הילולא דמי'. "אולם החתונות הזה נוצר למען הקשר העז של אלוקים עם כלתו, כנסת ישראל. אך, למרבה האבל, טקס החתונה הופסק באיבו, ובית המקדש –בית הכלולות – נחרב כליל. העולם הזה ממשיך להתקיים, ולכאורה ניתן ליהנות מאירוע החתונה, אולם הנשמה הרוסה ובוראה שרוי באבל".

"ישנם אנשים המסוגלים ללא כל קושי ליהנות מאולם הסעודה ככל יכולתם, בלי לחשוב על הצער שיש בכל רגע ורגע לאביה של הכלה", קורא המגיד בכאב, "אבל אני שייך לקבוצת הקבצנים השנייה, ואינני מסוגל לשמוח בשלמות כשאני מרגיש כי אני חי בחתונה שהופסקה באיבה, בשל האסון הכבד".

דברים אלו מתאימים מאוד לעשרה בטבת, אחד הימים אותם קבעו חז"ל לאבל לאומי לדורי דורות. בורא עולם רוצה, ומצווה עלינו שנעבוד אותו בשמחה, אולם מספר ימים בשנה עלינו לעצור מהשתתפותנו בחגיגה, להתייחד עם כאבו העז של בורא עולם, להתאבל עימו בצרתו.

כאשר נחוש את הכאב, את הצער בריחוק והאובדן מבית חיינו – נזכה בעזרת ה' לגאולה השלמה, בהחזרת השכינה לציון ובבניין בית המקדש בתפארה.