טומאה וטהרה

במובן הרחב, כל דיני הטומאה והטהרה כלולים במסגרת החוקים שלא ניתן לגשת אליהם בגישה הגיונית פשוטה. אמנם אל תכלית ההבנה לעולם לא נוכל להעפיל, אולם רשאים אנו להטעים הלכות אלו אל חיכנו במידת האפשר. קיים מכנה משותף בכל הטומאות - כולן קשורות בצורה כלשהי אל המוות. המת הוא "אבי אבות הטומאה". גם בהמה ושרץ מטמאים במותם. הצרעת אף היא סוג של בשר מת, וכעין זה גם שאר סוגי הטומאות. גם מי שנטמא על ידי מגע בטומאה אחרת, הריהו קשור בעקיפין אל המוות. העובדה שגופת האדם המת, ואפילו היה בחייו צדיק, מטמאה בצורה חמורה, עשויה להיתפש כבלתי מובנת. אך חכמים לימדונו מעט דברי מבוא לעניין. דווקא הדבר המקודש ביותר עלול ללקות בטומאה החמורה ביותר. בעולם הפיזיקאלי מוכרת התופעה שהטבע "אינו סובל" ריקנות (ואקום), והוא שואף להתמלא.

ככל שגדולה הריקנות, כך גדלה שאיפת החלל להתמלא. באופן דומה ניתן להבין את טומאת האדם המת. בחיי האדם, ממלאת את ישותו נשמה אלוקית, שקדושתה חובקת זרועות עולם, כי היא נחצבה מתחת כסא הכבוד. עם נטילת הנשמה מן הגוף, נוצר בו חלל ריק מבחינה רוחנית, וחלל זה מתמלא עד מהרה בטומאה. דווקא בשל העובדה ששכנה במקום זה נשמה טהורה, הרמה של חלות הטומאה היא החמורה ביותר. זוהי טומאת מת, שהיא "אבי אבות הטומאה". זה גם שורש טומאת יולדת (המבוארת בפרשת "תזריע"). כאשר האשה נושאת עובר בקרבה, חופפת עליה קדושה עילאית, שהרי המפתח של לידה מצוי בידיו של הקב"ה.

בתקופת הריונה, האשה מהווה משכן לקדושה. בעת הלידה, כאשר האשה נפרדת מעוברה, מסתלקת הקדושה, וההסתלקות משרה על הגוף כוחות טומאה. העובדה שהקב"ה נטע בנו חיים שיש בהם קדושה עילאית, היא הגורמת שהיעדרות אותה קדושה פותחת פתח לטומאה לשרות על הגוף. יש עניינים עדינים הפוגעים רק בבני אדם רגישים ביותר. יש אנשים הרגישים למאכלים שטעמם פגום, ואילו אחרים אינם חשים בכל קלקול באוכלם זאת, קל וחומר לבעלי חיים המסוגלים אפילו ליהנות ממאכלים אלו. גם כתמים פוגעים רק בבגדים נקיים, ואילו בגדי עבודה מלוכלכים אינם נפגמים מכתמים. ברוח זו עלינו להבין שרק מי שנפשם עדינה ומקודשת, עלולים להיטמא על ידי הטומאות השונות. על פי מבט זה נבין שרוב רובן של הטומאות אינן חלות על אומות העולם.

בכל תהליך היטהרות מוצאים אנו את טהרת הטבילה במים. הטבילה מהווה ביטוי חיצוני לתהליך הפנימי העובר על הנטהר. האדם נכנס כולו למים, שיד אדם לא שינתה אותם מצורתם הראשונית, והריהם מזכירים את מי הבראשית. אותם מים שהיו בתחילת בריאת העולם עת רוח אלוקים ריחפה על פני המים. בעלותו מן המים, נחשב האדם כנולד מחדש. הטבילה מציינת ניתוק מן העבר הטמא והתחדשות מוחלטת. הטבילה היא גם חלק מתהליך הגיור. הגיור הינו כעין לידה מחודשת, ולכן אף הוא קשור לטבילה במים. מים המסמלים את העולם הטהור שהיה בימי בראשית, עולם שנוצר והתהווה במאמר הבורא.

המים המטהרים ביותר הם מי מעיין הקרויים בתורה "מים חיים". רק הם מטהרים סוגים מסוימים של טומאה. כאמור, תופעת המוות היא מקור הלכות הטומאה, והטהרה תושג בטבילה  ב"מים החיים". דרגה פחותה הם מי המקווה שנקוו וכונסו ללא מגע יד אדם. הם קרובים במהותם ל"מים חיים". גם מים שנצברו באמצעות כלים ושלטו בהם ידי אדם, אם הושקו ונתחברו למי מקווה, כשרים הם ומטהרים, כי החיבור המלא למקור הטהרה מטהר את הבא עימו במגע. במבט פנימי, המוות ותולדותיו הינם מקורות של הטומאה, באשר הם מסמלים את ההתנתקות מהקב"ה, שהוא חי העולמים. מצד שני, הקשר אל הבורא, מקור החיים, הוא המטהר  את האדם, וכדרך שאמר רבי עקיבא (משנה סוף יומא): "מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".