אל תקראו תיגר: יכול להיות שטעיתם. אבל באמת אין שום ייאוש?

אל ייאוש יש תקווה.

כאשר אנו מוצאים את עצמנו מתבוססים במצב של חוסר אונים ותחושת ייאוש קשה – עלינו לעצור ולהזכיר לעצמנו: "אין בעולם ייאוש כלל!" תמיד ניתן לתקן, שהרי בורא העולם נתן לנו את הדרך בה ביכולתנו להפוך רע לטוב!

אכן, ייתכן בהחלט ששגינו, טעינו, נכשלנו. אבל בכך זה נגמר! מה שהיה עד כה, לא בהכרח שיהיה גם הלאה! גם אם עד היום לא היינו מי שאנו רוצים ויכולים להיות, זה לא אומר שמחר אנחנו לא יכולים להיות אנו עצמנו! ברגע אחד הכל יכול להשתנות, אנחנו יכולים לצאת לדרך חדשה, דרך שתוביל אותנו אל פסגת הר האושר!

בואו לא ניתן לעבר להגביל את העתיד שלנו. אנחנו לא יכולים ברגע אחד להשתנות אנחנו כן יכולים ברגע אחד להתחיל תהליך של שינוי, ואם אנחנו יכולים אז זו החובה שלנו. אין ייאוש בעולם. הייאוש – אינו נמצא בעולם, אלא בתוך ליבו של האדם, והוא מהווה את אחד מכלי מלחמתו של היצר הרע!

הרב דסלר, בספרו 'מכתב מאליהו', מביא בשמו של הבעל שם טוב הקדוש, רעיון נפלא ממנו נוכל ללמוד את יסוד הדברים שהזכרנו זה עתה. וכך הוא אומר: הגמרא במסכת חגיגה (ט"ו) מספרת, שאלישע בן אבויה, הלא הוא 'אחר', רבו של רבי מאיר, אשר יצא לתרבות רעה – שמע בת קול שאומרת: "שובו בנים שובבים – חוץ מ'אחר'".

אלא שלכאורה, עלינו להבין: כיצד ייתכן שדווקא 'אחר', אדם שחטא כל כך והגיע עד לדיוטה התחתונה, זכה לשמוע בת קול משמיים? ובכלל, מדוע שבת קול משמיים תאמר ש'אחר' אינו יכול לחזור בתשובה? הרי התשובה הינה אחד מיסודות התורה, ואנו מוצאים שאדם יכול לשוב בתשובה תמיד – אפילו עד דכדוכה של נפש! עד הרגע האחרון של חייו! איך ייתכן שדווקא בפני 'אחר' נחסמה דרך התשובה?

אכן התשובה היא, אומר הבעל שם טוב, ש'אחר' אומנם לא שמע בת קול משמים... הוא שמע את קולו של הלב שלו! הוא היה כל כך משוכנע שאין לו סיכוי, שהוא אינו יכול להיטיב את דרכו, עד שהוא סבר שהוא שומע בת קול משמים המחזקת את התחושה בה היה חדור... אולם לאמיתו של דבר, הוא לא שמע בת קול משמים, והדמיון שלו רק ביטא את עוצמת הייאוש שהוא חש!

ואומנם, בגמרא שם מבואר, שרבי מאיר, תלמידו של 'אחר' – לא אמר נואש גם לאחר שרבו סיפר לו על בת הקול ששמע. משום שרבי מאיר הבין, שהקול ששמע 'אחר' – אינו בת קול משמים, אלא קול של ייאוש שבקע ממעמקי ליבו! רבי מאיר ידע את הכלל: הוא ידע שאין ייאוש בעולם כלל! שכל אדם, בכל מצב, יכול תמיד להשתנות ולצאת לדרך חדשה!

למעשה, במרבית המקרים, אם לא בכולם, הטעויות שלנו הינן כאלו שניתן לתקן אותן. גם אם האדם עשה מעשה רע, הוא כמעט תמיד יוכל למצוא דרך בה ניתן לצמצם את ההשלכות של המעשה הזה, ולהוביל אותו למקום טוב של צמיחה והתקדמות. אולם לשם כך, ישנו תנאי מוקדם: על האדם להאמין שהדבר אפשרי! אבל גם לא לייצר לעצמו אשליות אלא להבין שתיקונים אפשריים וישנם במציאות אלא שהם דורשים סבלנות והדרגתיות, הדרך הארוכה היא הקצרה ביותר, היא היחידה שיש.

כאשר האדם מאמין שניתן לתקן, הוא ימצא את הדרך לעשות זאת. אבל אם הוא חדור בתחושה שאת הנעשה לא ניתן להשיב, ואת הנזק שנגרם לא ניתן להשיב אחור – הוא יהיה 'חסום' באופן טבעי לכל ניסיון של שינוי, מה שימנע ממנו לחפש פתרונות למצב.

זאת ועוד: רגשות אשמה, עוד לא הפכו אף אדם לטוב יותר. הן לא גרמו לאף אדם להיות יעיל יותר, חכם יותר, או ערכי יותר. להיפך: רגשות אשמה מנציחים את הבעיה, וגורמים לאדם להישאר באותו מקום שהוביל אותו לכישלון מלכתחילה.

רגשות אשמה, גם לא יגרמו לסביבה להעריך אותנו יותר, או להתייחס לכישלונות שלנו בסלחנות רבה יותר. אדרבה: אם נצליח להשתחרר מרגשות האשמה, ולנסות להציע פתרונות מעשיים שיבטיחו שינוי בעתיד – אנו נוכל לזכות להערכתה של הסביבה, ואפילו להיות מופתעים מהאמון שאנו נקבל.

למעשה, חרטה – אמורה להוביל אותנו למקום אחד ויחיד: למקום של רצון לשינוי! בכך, נבחנת החרטה שלנו: אם היא גורמת לנו לתקווה ביחס לעתיד הטוב שאנו נבנה מכאן ואילך – מדובר בחרטה חיובית ומצמיחה; אם היא גורמת לנו להיות ערניים יותר בעתיד – זו חרטה מצוינת; אם היא גורמת לנו לחשוב איך לשפר את המשך דרכנו – זה נפלא. אבל אם החרטה שלנו מובילה למקום אחר, מקום של ייאוש וחוסר אונים – הרי שהיא אינה יעילה ומצמיחה, אלא להיפך: מהווה בריחה מאחריות!

טוב להתחרט העיקר שתהיה תקווה ולא אשמה, טעינו ונטעה עוד בעתיד מטרת הטעות היא לימוד ותקווה לשיפור התפקוד