"לא היו לו חיים אישיים": מי היה האדמו"ר האחרון של חב"ד?

אצל הרבי רואים בבירור את העיקרון שרש"י כותב אצלנו בפרשה (כא, כא): "משה הוא ישראל וישראל הם משה". מלכתחילה לא היו לו חיים אישיים, אלא כל חייו ומציאותו הוקדשו לדבר אחד – למען עם ישראל. הדברים הגיעו עד כדי כך, שבמשך למעלה מארבעים שנה מעולם לא יצא הרבי לחופשה, ולו ליום אחד!

אם כן, יום ההילולא של הרבי הוא היום שבו נתחזק בהתקשרותנו אליו ונלך בדרכיו, נלמד מדברי תורתו ונקיים את הוראותיו, נאהב כל יהודי באשר הוא ונתמסר אליו עד כדי מסירות נפש, ונזכה להתראות עימו בקרוב ממש בגאולה השלימה!

על הפסוק: " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" (דברים י, ו),מפרש רש"י: "וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות". והנה, מעצם ההשוואה בין מיתת צדיקים לשבירת הלוחות משמע שאין אלה רק שני דברים קשים הגורמים צער רב, כי אם ישנה שייכות בין פטירת צדיק לשבירת הלוחות וישנו תוכן משותף לשתיהן.

והביאור בזה: כשם שבלוחות הראשונים היו שני עניינים, שגופם "מעשה אלוקים" הוא, והתוכן החרות בהם היה "מכתב אלוקים", על דרך זו אצל כל איש ישראל – גופו הוא מעשה הקב"ה, והנשמה שבו היא על דרך "מכתב אלוקים". אומנם, הצדיקים התייחדו בכך שאצלם מורגש במוחש שהגוף אין לו כל חשיבות ותפיסת מקום, והוא רק טפל לנשמה, שהיא עיקר מציאותם.

וזוהי ההשוואה בין מיתת הצדיקים לשבירת הלוחות: כאשר ראה משה שהסתלקו האותיות ("מכתב אלוקים") אמר שאין בלוחות ממש, ולכן שברם (ירושלמי יומא א, ה ועוד). ונקודה זו מודגשת בהסתלקותם של צדיקים דווקא, שכאשר נשמתם עולה למעלה, כיוון שאין להם כל חשיבות בגוף מצד עצמו – נשאר הגוף בלבד, שאין בו ממש. דווקא כשכל אחד מבצע את תפקידו הראוי לו, בזה הוא ממלא את שלימות כוונת הבריאה, שלשמה בראו הקב"ה. וַלא – גורם הוא לבלבול סדרי בראשית!

(באדיבות משכן שילה)