אאוצ': עושים טוב לסביבה ומקבלים את ההיפך? גם אתם ראויים

חוסר ערך עצמי

במקרים רבים, דפוס אישיות מרצה נובע מחוסר ערך עצמי. אדם מסוים מרגיש כי הוא אינו בעל ערך כשלעצמו, ולכן הוא חושש כי אם הוא יציב דרישות שיסתרו את האינטרסים של הסביבה – הוא ימצא את עצמו מבודד. הוא חושש, שאם הוא יגביל את הנכונות שלו לתת, להתמסר ולהקריב – פלוני או אלמוני יעזבו אותו. לעומת זאת, הוא סבור כי אם הסביבה, או אדם מסוים, יווכחו לדעת עד כמה הוא מוכן לוותר ולהקריב – הם יבינו את ערכו, ויתחברו אליו.

אלא שלמרבה הצער, המציאות מוכיחה דווקא את ההיפך. לא זו בלבד שדפוס אישיות מרצה אינו גורם לסביבה להעריך את האדם, אלא שהוא דווקא גורם לה לבוז לו ולהשפילו, וזאת משתי סיבות:

ראשית – עצם הנכונות של בעל האישיות המרצה לוותר על עצמו באופן מוחלט למען הסביבה, מהוה הכרזה שלו על עצמו כ'בלתי ראוי'... האדם הזה בעצם אומר במעשיו: "אני מרגיש פחות ראוי מאחרים, ולכן אני מעדיף את הצרכים של האחרים – על פני הצרכים שלי". משום כך, הסביבה בהחלט עלולה לאמץ את התפיסה שלו ביחס לעצמו, ולראות בו נחות או פחות ערך. אם בשלב מסוים יתעשת אותו אדם, וימאס לו להרגיש שמנצלים אותו, לדוגמה – החברה לא תצליח להבין מה הוא רוצה... הרי הוא עצמו העביר מסר סמוי במעשיו, שניתן לנצל אותו ותפקידו בעולם אינו אלא לשרת את הסביבה ולמלא את צרכיה ורצונותיה!

אולם מעבר לכך: אנשים רבים עשויים להרשות לעצמם להשפיל או לפגוע באדם בעל דפוס אישיות מרצה, באופן שבו הם לא היו מעיזים לפגוע או להשפיל אנשים אחרים. המניעים שלהם, עשויים להיות מגוונים. אולם מנגנון ההגנה הבסיסי, הגורם לכך שאנשים לא יעזו לפגוע בזולת בשל החשש מתגובתו – אינו מתקיים ביחס לאדם בעל האישיות המרצה, שכן ברור לכל כי הוא יספוג בשתיקה את הפגיעה ולא יגיב בכל דרך שהיא.

כך, האדם המרצה מאמין, כי על ידי דפוס החשיבה שלו, ובזכות היכולת שלו לסלוח לאחרים ולהבין אותם גם כאשר הם פגעו בו במעשיהם – הוא יזכה להערכה, להכרה, לחברות ולאהבה. במידה מסוימת, זה גם נכון... הבעיה מתחילה, כאשר האדם המרצה אינו יודע להציב את הגבולות במקומות הנכונים...

אנשים עשויים אמנם להעריך במידה רבה את האדם המרצה, לחבב אותו, להכביר בשבחו, אולם במקביל – הם גם עשויים לנצל אותו, ולעיתים אף לזלזל בו. מבחינה מסוימת, האדם המרצה, בדפוס ההתנהגות שלו – מעביר מסר על פי ניתן לנצל אותו, והוא יישאר שם בכל מצב ובכל תנאי...

'חברה' – אמצעי או מטרה?

במקרים רבים אחרים, דפוס אישיות מרצה נובע מתוך הצורך שמרגיש בעל דפוס האישיות הזה להיות בקשר עם אנשים אחרים.

כלומר: אומנם כל אחד מאתנו זקוק לקשר עם אחרים, אולם אצל אדם שמתנהל בצורה בריאה – הקשר הזה הינו אמצעי בלבד, בכדי להשיג מטרות אחרות. למשל: אדם מעוניין בקשר עם אחרים, בכדי שיעזרו לו כשהוא יהיה זקוק לעזרה; בכדי שיאהבו אותו; בכדי שיכבדו אותו, יקשיבו לו או יתמכו בו. הקשרים החברתיים, מהווים בדרך כלל אמצעי לסיפוק צרכים הדדיים.

אולם אצל בעל דפוס האישיות המרצה, לפעמים, הקשר עם אחרים אינו מהוה 'אמצעי' - אלא מטרה בפני עצמה. לכן, הוא חותר לשמר וליצור מערכות יחסים, גם אם הן אינן מיטיבות עמו. גם אם הן אינן תורמות לו מאומה. אדם מסוג זה, מרגיש שהוא אינו מספיק 'שווה' כאינדיבידואל, הוא בוחן את הערך העצמי שלו במשקפיה של החברה, ולשם כך, הוא מוכן לעשות הכל בכדי להיות 'מקובל חברתית' – כמטרה העומדת בפני עצמה.

הרב אייל אונגר - חלק ראשון | מסוגלים לומר לא? הבדיקה הזו תסמן לכם דרך חיים באור חדש