זה כבר לגיטימי: האם החיזיון הנוראי על משחקי מחשב התממש?

מה רע במשחקי מחשב?

המחשב הוא אסון שקשה מאוד להתמודד איתו, בגלל העובדה שהוא נמצא ברוב רובם של הבתים. גם בבתים הטובים. ילד שואל: "אבא, למה הרב פלוני מרשה לבן שלו מחשב בבית, ואתה לא?"

מה אני יכול לענות לו? שרב פלוני טועה? הוא ראש ישיבה, ואתה אומר לי שהוא טועה? גם לרב אלמוני יש מחשב בבית, ורק אני האבא העקשן שלא מרשה להכניס מחשב הביתה. לומר את האמת, אני לא יודע מה לענות. ההתנגדות שלי למחשב היא נחרצת. ולא רק מבחינה יהודית-דתית, אלא מבחינה ערכית – המחשב ממכר. ילדים בני שמונה ועשר מכורים למחשב. אי אפשר להסיט את העיניים שלהם מהמסך, וזה לא משנה אם זה משחקי מחשב או סרטי מחשב. הילדים מכורים.

אומרים לי: "אלו רק משחקים. בדקנו, הכול נקי". נכון, במשחק אין פריצות ולא אלימות. אתם צודקים, אין כלום, אבל יש המון. הילד מתמכר למחשב ולא יכול לעזוב. הוא לא מכין שיעורי בית, הוא מוותר על ירידה לחצר, הוא לא מתפתח. הוא מתרגל לא לעשות כלום בבית. אם אמא מבקשת ממנו עזרה – "אמא, רק רגע, רק עוד רגע", וזה לא נגמר.

המחשב הוא הרס נורא של כל המוסד שנקרא משפחה. הילד לא מרגיש שייך למשפחה. הוא חי לו עם עצמו, הוא והמחשב וזהו. שלא לדבר על המריבות... האם בשעה הקרובה המחשב שייך לי או לך? אולי נקנה שלושה-ארבעה מחשבים כדי שלא יריבו... ואנחנו נהפוך לבית ממוחשב. הילד מוותר על צרכים אלמנטריים, מאחֵר לשיעור ומוותר על חוגים, כי חבל לו על הזמן. אבל הנקודה החשובה ביותר היא מה יקרה לאחר זמן. הילד ירצה משחקים מתוחכמים יותר, וכאלה – אין כשרים...

משחקים אלימים ויש משחקי מחשב שיש בהם אלימות. יש יריות, פגזים, הרוגים, וזה מטמטם את המֹח ואת הנפש. הילדים מתרגלים לכך. בפרשת וישלח (בראשית לב, ח) כתוב: "וִַירָא יַעֲקֹב מאֹד וַּיֵצֶר לֹו וַּיַחַץ אֶת הָעָם". "וַיִרָא" – שמא ייהרג, "וַיֵצֶר לֹו" – שמא יהרוג את האחרים. מה אכפת לך, יעקב אבינו, אם תהרוג את האחרים? הרי "הבא להורגך השכם להורגו". מה יקרה אם תהרוג עשיו'קה קטן? אבל יעקב אומר: אם אני אהרוג, המושג של חיי אדם יאבד מערכו, הוא לא יהיה יקר בעיניי. אם אראה אחר כך אדם הרוג, המראה לא יזעזע אותי כבתחילה. זה מקלקל את הערך של חיי אדם.

יעקב אבינו רוצה להישאר אדם נאצל. מבחינתו להרוג זה סוף העולם. הוא לא רוצה לקלקל את ההרגשה הזו אפילו במשהו.

(באדיבות משכן שילה)