אתם מרגישים מאוימים מהילד שלכם: בואו לזהות את הסימנים

ודאי יצא להורים לראות או לחוות את המצב הבא: אמא הולכת ברחוב בזמן של אתגר, עם ילד המסרב להצטרף אליה בדרך. היא הולכת קדימה ואינה מסובבת את הראש אחורה, כי ככה לימדו אותה שנכון לעשות, והילד צורח ברחוב מאחור. יש לומר שזה נכון שלא צריך לרַצות את הילד ולהתעסק איתו יותר מדי כשהוא ב"קריז", כי קל ונכון לילד כשאמא מובילה והוא מצטרף, אבל הגמישות והרכות חשובות כל כך. לא צריך להיות עד כדי כך חד-משמעיים ועד כדי כך שיטתיים. הנוקשות משקפת כמה ההורה מאוים מהילד, והורה מאוים זה לא דבר טוב, לא להורה ובטח שלא לילד.

משפחה שלימה נוסעת ברכב, והילד בן השלוש אינו יושב בנחת ובשלווה אלא מפר את שלוות הנסיעה בבכיות. האמא מנסה להרגיע, לרַצות ולהעסיק, וכולם מסתובבים סביב העניין הזה של איך להעביר את הנסיעה בשלווה ובשלום בכל זאת. ככל שהם מתאמצים, הפלא ופלא, העניין אינו מסתדר והילד ממשיך בשלו ביתר שאת. במצבים הללו ומעין אלו צריך לזכור שהעניין הוא לא הדבר שהילד מבקש, אלא המפגש בין ההתנהגות של הילד ובין הפנימיות של ההורים. לא כל כך משנה אי ינהגו ומה בדיוק יעשו, העיקר שיקבלו את זה שהילד בוכה וצועק בנסיעה. זאת המציאות כרגע! מה שנותר הוא לא להתעלם או להתקרב אלא לתת מענה לעצמם, ההורים, למה שקורה בהם כשהילד אינו מתנהג כראוי. זה הזמן להתבונן פנימה ולהקשיב לסיפור שההורים מספרים לעצמם כשהילד מפר את הסדר הרגיל.

כשהבן יושב בבית הכנסת ולא מתפלל, כשהפעוט בוכה ברכב, כשהמתבגרת מדברת בחוצפה, כשהילד לא לומד וכשאין מי שנותן עזרה בבית. מה הסיפור העובר להורים בראש בתוך הקושי הזה? איזו תחזית עולה בהם? אילו קולות מייאשים עולים? "איזו משפחה נכשלת אנחנו שככה נראה שולחן השבת שלנו!" "אין סיכוי לנסוע ככה, סכנת תאונת דרכים!" "אם הוא מתפלל ככה בגיל עשר, מה יהיה כשיהיה בן חמש עשרה? הוא יֵרד מהדרך". "היא לא סופרת אותי". ועוד ועוד

קולות פנימיים המשפיעים על אופן התגובה של ההורים לילדים. מהמקום המתוסכל והמיואש קרוב לוודאי שהתגובה תהיה רחוקה מלהיות חינוכית. ואז עולה השאלה: מה עושים? בעידן שלנו כולם התרגלו שאין תהליכים. הכול מוכן מהר, כאן ועכשיו. אבל לגבי חינוך וגידול ילדים הדבר שונה. זהו תהליך שיש לתת לו את הכבוד הראוי. ההורות היא לא בפתרונות של רגע, אין לאן למהר לחפש פתרון. ההורים צריכים להרגיע את עצמם ולקבל את הדברים שקורים סביבם בפרופורציות. צריכים להתבונן פנימה במה שקורה להם כשהילדים שלהם מתנהגים לא רגיל. צריכים למצוא דרך להרגיע את עצמם ולתת לעצמם תקווה ואמונה. ייתכן שיגלו מקומות לא פתורים בתוכם, ואם הכאב שלהם יטופל ייתכן שהילד כבר לא ישתמש עוד בהתנהגות הזו מולם. ברוב המקרים הילד הוא שליח להחזיר את ההורים לעצמם, וברגע שהעבודה תיעשה בסייעתא דשמיא, הילד כבר לא יביא מולם את הסיטואציות הקשות.

ונחתום בסיפור: זוג הורים מותשים וכעוסים הגיעו לרב שלהם. הגיעו מים עד נפש. הילד שלהם עושה רק מה שמתחשק לו, או נכון יותר – לא עושה שום דבר, כי זה מה שמתחשק לו. לא מוצא את עצמו בשום מסגרת, ובכל כמה חודשים מדלג ממקום למקום. הם רצים ומתרוצצים ממומחה למומחה, מדברים עם הילד, ושוב מנסים פה ומנסים שם, ובינתיים דבר לא הועיל. הם מאוכזבים ועייפים. "איך טעינו?!" כך הם מלקים את עצמם, "מה עשינו, שלמרות כל המאמצים איננו מצליחים?" האב מאשים את הנוקשות של האם, האם – את הרכות של האב, והנה הם מוצאים את עצמם בחדרו של הרב.

"האם יש לכם ילדים נוספים?" שאל אותם הרב. "ודאי", הם ענו, "שבעה ילדים". "ומה איתם? האם הם כן הולכים בתלם? האם הם כן מרווים אתכם נחת?" "אווו, ודאי!" עונים ההורים בסיפוק ובלא מעט גאווה, "הילדים שלנו לשם ולדוגמה! חרוצים, מחונכים, פיקחים ונעמי שיחה. אותם חינכנו להפליא! ממבט ראשון כבר רואים שהם הילדים שלנו". או אז אמר להם הרב: "יש לי שני דברים להגיד לכם. הראשון הוא שהילד המתמודד שלכם הוא למעשה בכלל לא שלכם. הוא רק פיקדון אצלכם.

אחרי שעשיתם עבורו את המקסימום, תזכרו שהשאר בידי שמיים ולא בידיכם. הכישלונות שלו אינם הכישלונות שלכם, והם אינם אומרים עליכם כלום. והדבר השני שאני רוצה להזכיר לכם הוא שגם השבעה הנוספים שלכם, המוצלחים, החכמים – גם הם אינם שלכם. גם ההצלחה שלהם היא מתנה שניתנה לכם משמיים, וגם הם פיקדון".

(באדיבות משכן שילה)