לפני כל אסון יש סימנים

כאשר אדם חי בשגרה וטוב לו, ועיקר הנראה לעין מסתדר לו טוב, הוא נכנס לשאננות גדולה, וגם אם פתאום נחסרים ממנו דברים, ואפילו החשובים ביותר – ההרגל מסיר ממנו את הצער ואת החיסרון. וזה מה שקרה בזמן החורבן. שנים לפני כן הוסרה השכינה מבית המקדש, אבל לכולם זה לא כאב כל כך, כי בית המקדש עדיין קיים, מקריבים קורבנות וכו'. אך כשנחרב בית המקדש והכוהנים הבינו שהכול נחרב, אז עמדו ומסרו את נפשם. אך אילו היו מתעוררים לפני שהשכינה הוסרה, והיו מקימים קול זעקה גדולה ובוכים ומתחננים לקב"ה, כל החורבן היה נמנע. ויֵדע האדם, שלא צריך להגיע לחורבנות ולאסונות.

לפני כל חורבן ולפני כל אסון יש סימנים, ואם יתעורר האדם מהסימנים – כל הרע שבעולם יימנע ממנו. הנה בדור הזה התרגלנו שכל אחד דואג לעצמו, להציל עצמו מכל טענה ותביעה, וברגע שהציל את עצמו וביטח את עצמו שאין עליו דרישה, מרגיש ביטחון להמשיך את חייו בשקט ובלי טרדה ודאגה. אך זאת טעות גדולה ביותר. ביום ראשון, יום צום תשעה באב, יש לעשות חשבון נפש גדול על האחריות של הכלל, ואין מציאות שבעם ישראל אחד יפטור את עצמו. יש כלל עם ישראל, וכל ישראל ערבֵים זה לזה.

(באדיבות משכן שילה)