המפגש אחרי 45 שנה - סיפור שאסור לפספס

הנה סיפור מרהיב ששמעתי אתמול מבעל המעשה (ותודה שפינה מזמנו העמוס כדי לשתף אותי): הרב מענדל קפלן הוא שליח רב פעלים בטורנהיל, טורונטו. בתקופת הקורונה הוא קיבל טלפון מאדם בשם יונתן וייס, ששאל האם יוכל להצטרף לבית הכנסת שלהם? עד עכשיו נסע ברכב לבית כנסת רחוק, אבל הוא רוצה לצעוד ברגליים למקום קרוב יותר.

זה היה מוזר לקבל טלפון באותם ימים, אלו היו ימי הקורונה שאפילו המתפללים הקבועים נמנעו מלבוא, אבל יונתן וייס הוא טיפוס שונה. יונתן הפך לחלק אינטגרלי מהקהילה. הוא אדם שמח, חברותי, שיודע להגיד 'לחיים' ולומר מילה טובה. אבל מה שהכי מעניין הוא ההתקדמות ברוחניות.

על אף שבני משפחתו לא ממהרים לגבות אותו ואשתו קשורה עם בית כנסת קונסרבטיבי, הוא התחבר יותר ויותר. הוא נעשה מצטרף קבוע לנסיעות של הקהילה לאוהל של הרבי, הוא התחזק בשמירת מצוות ועומד לפני החלטה על שמירת שבת ושינוי חייו מהקצה אל הקצה.

כראוי לשנת הקהל, הרב קפלן החליט לקיים השנה התוועדויות קהילתיות בבתי המתפללים ובראש חודש כסלו, לפני שבוע, התקיימה ההתוועדות בביתו של יונתן. הלילה ירד ומהתוועדות שהתחילה עם חמישים איש, הציבור הלך ופחת, עד שלקראת חצות הלילה נותרו חמישה אנשים. יונתן היה אחרי הרבה לחיים וביקש לפרוק את סיפור חייו.

"מה מוביל אותי? למה הצטרפתי לבית כנסת אורתודוקסי? מה מניע אותי לשמור שבת? ובכן, יש לי זיכרון מהילדות שלא נותן לי מנוח. נולדתי לפני כשישים שנה במונטריאול. חיי היו קשים, אבי עזב את הבית והותיר את אמי עם שלושה ילדים קטנים. יכולתי להיזרק לרחוב, אבל ילד בן גילי התחבר איתי. אני זוכר שקראו לו יינה (יונה, במבטא אידישאי-רוסי) ויינה התעקש להזמין אותי לבית הכנסת. הוא היה מעיר אותי בשבת והיינו צועדים לתפילות. אביו של יינה נתן לי סידור במתנה, והיה עוד חבר של יינה, ילד כמונו, שעשה לי מבצע נושא פרסים אם אלמד את הפסוק "תורה צווה" בעל פה...

השנים חלפו, לא ראיתי את יינה, אבל הצעידות ההן לבית הכנסת לא נותנות לי מנוח. הכרתי בחורה שאינה יהודייה, חשבנו להתחתן, אבל ברגע האחרון משהו עצר אותי. נישאתי לאישה יהודייה, שהיא עצמה קשורה עם קהילה אחרת, כאמור, אבל אני עוד רדוף בזיכרונות הטובים של בית הכנסת של יינה ובחרתי בקהילה אורתודוקסית. עם כל הקשיים שעברתי בחיי, מתנה אחת לא עזבתי: הסידור שקיבלתי מאבא של יינה. הנה הוא מונח כאן על המדף והוא התקווה בחיים שלי. עכשיו, מה שמשגע אותי הוא איפה יינה? מאז שנת תשלז (1977),45 שנה, לא ראיתי אותו. 

הרב קפלן מכיר רק יינה אחד... הרב יונה שור, מנהל התלמוד תורה של חב"ד בטורונטו. הוא הרים טלפון בחצות הלילה ושאל: "אולי הכרת פעם ילד במונטריאול בשם יונתן ווייס?". "מה? יונתן? הוא הזיכרון הכי טוב שלי, אבל כבר 45 שנה הוא נעלם". לקח לו עשר דקות כדי לנחות בביתו של יונתן ווייס, אל תוך התוועדות חסידית של ראש חודש כסלו, ואם החיבוק ביניהם היה תחנת כוח – הוא היה יכול להפיק עוצמת חשמל שתחמם את כל קייב...

זה הרעיון: אפשר להשכיח מילד הכול, אבל אי אפשר לקחת את פסיעות הרגליים שצעדו לבית הכנסת, את הידיים שחיבקו את הסידור, ואת הפה שמלמל את הפסוק "תורה צווה". [אגב, הילד הנוסף שלימד את הפסוק "תורה צווה", הוא הרב מענדל גוראריה, כיום שליח באטוורפן].