נר ראשון של חנוכה תשפ"ג במחיצת הרב דב קוק

א. בכל חג מברכים אחד חברו בברכת "חג שמח" ואילו בחנוכה ובפורים מברכים "חנוכה שמח" ו"פורים שמח", ולא מברכים "חג שמח". חג מלשון מחוגה – עיגול. עגול זה אומר שמקיפים את כל השנה. חנוכה ופורים לא מקיפים את כל השנה אלא הם דבר בפני עצמו -  מצומצם בנקודתו.

ב. "נר ה' נשמת אדם": מתי שהנר נכבה, כאשר הוא שואב את כל הכח שיש בפתילה, את כל כח הבעירה שיש בפתילה מהשמן, הוא הופך את השמן הזה לאור. כאשר הנר מסיים את מלאכתו, הוא הופך אותו לאור. כי בתחילה היה כאן שמן ספוג בתוך הפתילה, ועכשיו זה נהפך להיות אור, למשהו מופשט.

הפעולה הזאת נקראת שכל החומר נכלל ברוח, נכלל במופשט.

בנקודה הזו האדם עוזב את העולם. אם כל גופו של האדם נכבש תחת נשמתו, הרי ממילא הוא כבר בעולם העליון, כי זה מצב מקביל. אם גופו נכבש תחת נשמתו – זה נקרא עולם הבא, זה בדיוק אותו הדבר.

מצב שכזה נקרא בלשון המשנה "כאילו מת ובטל מן העולם". וצריך להבין את הלשון הזו, הוא מת או לא מת?

המשנה אומרת, "בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ובטל מן העולם".

בן מאה כאילו מת ובטל מן העולם, זו מעלה או חסרון. בכל מה שכתוב כאן יש מעלות זו למעלה מזו.

"בן מאה" ודאי שזו יותר מעלה, שהוא מרגיש שכל גופו כלול תחת נשמתו, הוא לא מרגיש את העולם הזה ואין לו גשמיות. וזה השפיץ של המעלות, אין יותר מזה. אחד כזה לא משנה לו אם הוא בעולם הזה או בעולם הבא. כך היה הרב אליעזר בן דוד, כך הוא אמר שאצלו זה משנה, הוא אמר את זה להדיא בשיחה מפורשת בתוך עבודת ה'.

ג. לפני ההדלקה ביקש מו"ר הרב שליט"א לומר את המזמור "יושב בסתר": כאשר הגיע הרב שליט"א לתיבות "על שחל ופתן תרמוס", התבטא ואמר שזה הגאווה והתאווה. והמשיך וביאר שיש כאן ד' בחינות "שחל" ו"פתן" "כפיר" ו"תנין" שהם כנגד ארבעה מידות הרעות השורשיות – כעס תאווה וגאווה וניאוף.

ונישאל הרב שליט"א: הרי נאמר "על כפים ישאונך" ממילא "לא תדרוך". והשיב הרב שליט"א:  אני לא רוצה לומר... זה הרי שיר של פגעים, אך "על כפים ישאונך" – זה שסוחבים את האדם על המיטה... (לאחר מאה ועשרים),ולאחר מכן יש לאדם את הארבע מזיקים האלו שגם עליהם צריך לדרוך עליהם, אם יש לו זכות.

והוסיף הרב שליט"א: "על כפים" זה כפי ישראל שהם "כף אחת עשרה זהב מלאה כתורת". וכאן לומדים שכלי מצרף את מה שבתוכו אל הקודש, ואם כף אחת מצרפת את מה שבתוכו אל הקודש, קל וחומר כף של ישראל מצרפת אל הקודש, ואז "על כפים ישאונך" אלו הכפי ישראל שנושאים את המיטה שמצרפים את האדם הקודש. ואותה ה"כף" היא המאה ברכות שבכל יום ("כף" עולה מאה),וזוהי "כף החיים".

ד. "נר ה' נשמת אדם": כתוב "כי נר מצוה ותורה אור", וידוע כי מצוה זה הוי"ה – אותיות מ"צ בא"ת ב"ש זה אותיות י"ה. זה אומר ש"נר מצוה" זה "נר הוי"ה".  ועל כן "נר ה' נשמת אדם" פירושו שנשמתך זו ההוי"ה בעצמה... ולא אמרתי כלום. וזה דבר משמעותי מאוד.

שם הוי"ה נמצא בתוכך – "שמך הגדול והקדוש עלינו קראת". זה דבר גדול מאוד. ולא רק ששם ה' נקרא עליך, אלא "נר ה'" הוא "נשמת אדם", זה בתוכך. "נר ה'" אין פירושו נר של ה', אלא "נר ה'" פירושו שכך הוא נקרא. כמו "נר חנוכה" "נר שבת", שאין פירושו שהנר הוא של השבת או הנר הוא של חנוכה, אלא זה השם של הנר – "נר חנוכה", "נר שבת". וכך בדיוק "נשמת אדם" מוגדרת בשמה "נר ה'".

ה. לפני ההדלקה הרב אמר שהוא מתבייש, והבושה חוסמת אותו מלברך, והתפלל ואמר שיהי רצון שהבושה תהיה כפרת על כל עוונותיי. והבושה כידוע היא הייסורים. והסביר הרב שליט"א בענוותנותו, שמי ש"תוכו כברו" הוא ודאי לא מתבייש, כי הוא לא מציג הצגה והוא עושה את מה שהוא רוצה וצריך, ועל כן אחד שלא מציג אין לו מה להתבייש...

אך מי שאין תוכו כברו, אם הוא לא מדליק נרות כאדם, הוא מתבייש, כי זה לא חופף, זה לא הוא ורק הצגה. ולפני ההדלקה המשיך הרב שליט"א והתפלל בזכות אותה הבושה, ואמר את מאמר חז"ל "מי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני". ממילא הבושה יש לה קשר להר סיני, ועל כן מי שמתבייש מביא אליו את הר סיני... הר סיני זה החברותא של הבושה.

ו. לפני ההדלקה ביקש הרב שליט"א את "קיצור הכוונות לרמח"ל" ועיין בהם דקות מועטות, ולאחר מכן להסתיר את אותם הכוונות אמר "אין לנו כוונה, לפחות שיהיה שיר" ופצח בברכות באריכות גדולה בניגון ושירה ובתוכם הלביש את הכוונות.