לחיות בעבודת השם

לסוגית החיות יש צדדים רבים. קודם כל זה נכון בהחלט שאם לא מוצאים חיות בעבודת השם אז יש ליצר הרע עבודה קלה לפתות אותנו לחיות זמינה וטמאה מצד הטומאה חלילה. ולכן חשוב והכרחי לחפש חיות בעבודת השם ואין מגן טוב ועמוק מזה נגד החטא. הנה כך כותב ר' נחמן מברסלב בעניין זה בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד: "חרפה שברה ליבי", היינו החרפות והבזיונות שוברין ליבו של אדם (ומבאר אחר כך ששברון לב, זה מושך את האדם לחפש חיות באהבות רעות) . והתיקון הוא על ידי שמקשר ליבו לנקודה השייך לליבו בעת הזאת, ועל ידי זה מבטל החרפה השורה על ליבו".

להיות לקשור למה ששייך לליבו פירושו לקבל חיות מצד הקדושה. וזה גם קשור לעניין הלימוד שלימדו חז"ל: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ", והסבירו המפרשים שאם אין לו חיות בלימוד אין לו מגן נגד היצר הרע ולכן באמת חשוב שאדם יהיה קשוב לעצמו וילמד מה שמחיה ומשמח אותו. נכון שצריך ללמוד גמרא ונכון שצריך ללמוד הרבה דברים אחרים, ואין כוונתי חלילה שצריך לוותר לגמרי על חלק מלימודי התורה, אבל חייבים לתת לנפש את החיות שהיא זקוקה בלימוד ואחר כך לחפש דרך לרצות את מה שצריכים. להפוך את מה שאנו מחוייבים בו למשהו שאנו שמחים וחיים בו. אבל השלב הראשון הוא לחפש מה מחייה אותנו בפשטות, בלי מאמץ מיוחד. ורק אחר כך לנסות להכניס ולמצוא חיות במה שאנו מחוייבים בו. 

מצד שני יש בנו חוסר סבלנות גדול והרגלי נהנתנות שגורמים לנו להתעייף מהר מידי מעבודת השם ברגע שהיא לא מביאה לנו סיפוק ובאופן כזה אדם עובד את הסיפוק שלו ולא את הבורא. מה לעשות שנהיינו בדור הזה "עבדים של הרגשות" ומה שמוכרים לנו כל הזמן בכל מישור זה חוויות והרגשות ותחושות והנאות, וזה מכביד עלינו ולא נותן לנו לתחבר למושג של קבלת עול מלכות שמיים כפשוטו. לפני הכל, צריך לחבור אל הרצון הפנימי של הנפש לשרת את הבורא ואת ממלכת הקדושה, להיות חיילים נאמנים גם בלי שזה יהיה כרוך תמיד בעונג. ליהנות מהרעיון שאנחנו משרתים את הטוב אפילו כשזה לא נוח ונעים, כמו שחייל שמח להלחם עבור עמו ומשפחתו אף שהלחימה עצמה איננה בדיוק חוויה מענגת.צריך לדעת שהרצון הכי עמוק שלנו הוא להישבע אמונים לכוחות הטוב, לשרת מטרה קדושה ונעלה, ובעבור משימה כזאת היינו מוכנים, לפחות ברמה העקרונית, למסור את חיינו.

יש נאמנות ושייכות בין הורים לילדים, בין בני זוג, יש נאמנות לחברה או לארץ מסוימת. אבל כל סוגי הנאמנות והשייכות הם רק צל צילה של הנאמנות הכי פנימית ושורשית שמוטבעת בנו – נאמנות לאלוקים. אחרי שמזהים את הרצון הזה: לשרת את הבורא ולהיות נאמנים לרצונו ללא סייג ותנאי, צריך להעצים אותו ולחזק אותו. עד שאחת תהיה לנו אם נחוש עונג אם לאו. ואז נוכל להיקרא בצדק חיילים נאמנים של השם יתברך ושל גאולת ישראל.ועם כל זה שוב צריך לחזור לצד השני ולזכור שכן חשוב לחפש חיות בעבודת השם והיא מגינה מפני היצר הרע רק הנקודה אותה צריך לזכור ולהדגיש שחיות כזו לא תהיה תנאי לעבודת השם! חוסר החיות בעבודת השם הוא פעמים רבות תוצאה של חוסר דיוק. שאדם לא מחובר למה שהוא עושה.

הוא רק עושה את זה מתוך הרגל או כורח. חשוב שאדם יעשה מאמץ מודע לדייק ולראות בכנות מה מדבר אליו בתורה, מה מושך אותו במצוות. כמה ללמוד ועם מי ללמוד ואיך ללמוד. אם הוא יצליח למצוא את הנושא המתאים לו, את המצווה החביבה עליו (ר' נחמן מברסלב אומר שטוב שכל אחד יבחר לו מצווה שאותה הוא מקיים במסירות ובהידור מיוחד), ואת המינון הנכון של העיסוק בהם, בוודאי הוא יקבל חיות וסיפוק מעבודת השם. הלא כך כותב רבינו בעניין זה: "העיקר שהכל תלוי בו – אמת. לילך בדרך אמת לפי מדרגתו". חשוב להדגיש, שאין הכוונה לוותר לגמרי על מה שהוא חובתינו הבסיסית לשמיים, אלא שאחרי שמילאנו את החובה הבסיסית, צריך לתת ללב להוביל אותנו למה שמתאים ושייך לנו לפי אופיינו ולפי מדרגתנו ושם נמצא את השם ואת אורו.