הבן של דן הרג את עשו - ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך?

הלווייתו של יעקב הייתה גדולה ורבת משתתפים, כפי שכתוב "וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד... וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד" (נ, ט-י). כשהגיע מסע ההלוויה לסיומו, סמוך לקבורה במערת המכפלה, התרחש אירוע דרמטי. חז"ל במסכת סוטה (יג ע"א) מספרים שעשו הגיע וביקש לעכב את קבורת יעקב, בטענה שהקבר שנותר שייך לו, ולא ליעקב.

טענת עשו – יש לי חלק במערת המכפלה

עשו הסביר שהמערה נקראת 'מכפלה', משום שאמורים להיות קבורים בה ארבעה זוגות – אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. משנקברה לאה אשת יעקב, טען עשו שהיא קבורה בחלקו של יעקב, ועל כן הקבר שנותר שייך לו.  

במקום התפתח דין ודברים. בני יעקב ענו לעשו שמכירת הבכורה ליעקב, כללה גם את זכותו להיקבר במערת המכפלה. השיב להם עשו: אומנם מכרתי את חלקי המגיע לי כבכור, אך לא את החלק שמגיע לי כמו שאר הבנים, ועל כן 2 הקברים שנותרו, צריכים להתחלק, אחד מגיע ליעקב (שכבר קבר בו את לאה),והאחר מגיע לי. על כך השיבו לו שמכר גם את חלקו במערה, ויש על כך שטר מכירה.

עשו דרש לראות את שטר המכירה המעיד שמכר את חלקו ליעקב. בני יעקב, שידעו שהשטר נמצא במצרים, הבינו שלא יוכלו לקבור את יעקב, עד שלא יגיע השטר ועל כן שלחו את נפתלי, שהיה זריז וקל רגלים כאיילה, להביא אותו ממצרים.

בינתיים, תוך המשא ומתן שבין עשו לבני יעקב, עומדים המלווים הרבים וממתינים, ובהם גם חושים, בנו של דן. חושים היה כבד שמיעה ולא ידע מהדין ודברים שהתנהל. למראה השתהות מסע ההלוויה, שאל בתנועות ידים לפשר העיכוב, והשיבו לו שממתינים עד שנפתלי ישוב ממצרים עם השטר. שאל אותם חושים: ועד שישוב נפתלי תהיה גופתו של סבא מונחת בביזיון? חושים לא המתין לתשובה. משהבין את המצב החמור, נטל מקל והיכה בראשו של עשו והרגו.

קיבעון

נשאלת השאלה, מדוע איש מבין המלווים, פרט לחושים בן דן, לא התעורר לגדוע את הביזיון, שיעקב היה מונח, כשהתנהל הוויכוח עם עשו? מדוע לא היה אחד מבין בני יעקב, שאודות גבורתם וכוחם קראנו בפרשיות הקודמות, שזירז את קבורת יעקב?

אומר על כך רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר בירושלים, בספרו 'שיחות מוסר', מכאן עלינו ללמוד יסוד חשוב ומאיר נכונה את חיינו.

בני יעקב דנו והתווכחו עם עשו והיו שקועים במשא ומתן על קבורת יעקב. בכל דיבור וטיעון שאמרו לו, היו בטוחים: הנה בזה אנו מנצחים אותו. כל שאלה הביאה בעקבותיה תשובה, וכל אמירה הובילה לאמירה נוספת. ובינתיים היה יעקב מוטל בביזיון. הם התרגלו למציאות שיעקב היה מוטל לפניהם והמתין לקבורה, הגם שהיה מונח בביזיון זמן רב, משום שטבעו של אדם, שמתרגל גם למצב הגרוע ביותר.

לעומתם, חושים בן דן, שהיה חרש כלל לא ידע על אודות הוויכוח שהתנהל, הוא לא היה מעורב במשא ומתן, ולא התרגל למצב זה. הוא לא הסיח דעתו מהאבל וההמתנה לקבורת יעקב. הוא הביט נכוחה ללא נגיעות נוספות על המציאות, שנראתה בעיניו כבלתי נסבלת. הוא ראה את סבא יעקב, המוטל בביזיון ולא נקבר בגלל עשו, שמונע את הקבורה, דבר זה לא התקבל על דעתו, ובכך היה יתרונו גדול משאר השבטים והוא זה שהציל את כבודו של יעקב, ולכן פעל כך.

הרגל הופך לטבע

גם אנו בחיינו מסתגלים להרגלים שונים ולעיתים אף מעוותים, גרועים ושליליים ככל שיהיו, ומונחים על פיהם בבחינת "מצות אנשים מלומדה". שגרה זו הופכת ל"לחם חוקינו", ואיננו בוחנים אותם כראוי, בעין המבקשת לגלות את האמת.

'כוחו של ההרגל', מביא אותנו להשלים עם מצב זה, ומונע מאיתנו להשתנות. אילו היינו רואים את מצבנו האמיתי, להיכן הגענו, לכל הפחות בחלק מהמקרים היינו מתפכחים "להפוך את הקערה על פיה".

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.